מאת: חנן ריינר, חבר צוות
חדר מוסיקה עבר השנה שדרוג רציני שכלל עיצוב של החדר וקניית ציוד חדש ומקצועי (על התהליך שהיה בתאגיד מוסיקה אפשר לכתוב בנפרד).
מחדר שלא ממש "הזמין" להיות בו, יצרנו מרחב מקסים שמאוד נעים להיות בו וקולות מוסיקה בוקעים ממנו לכל אורך היום כמעט. גם אני מידי פעם נכנס, מקשיב לצלילים ונהנה ממה שנרקם לו שם.
באחת הפעמים שנכנסתי היא ישבה ותופפה, מתרגלת מקצב שאחד מחברי הקהילה הבוגרים לימד אותה.
"בבקשה תצלם אותי ותשלח לאמא ולאבא".
אני מצלם, מקבל אישור שזה בסדר ושולח.
ההורים גאים ובצדק.
חשבתי כמה דברים משתקפים בחדר מוסיקה ובתיפוף מעבר לעניין המוסיקלי בו מבחינים. דברים בעלי ערך מוסף בתהליך הצמיחה וההתפתחות שלנו כבני אדם:
חברות וחברי קהילה מתאמנים ומנגנים.
היא נכנסת.
צופה
מסתקרנת
מתעורר רצון פנימי לנגן גם
פנייה לבוגר/ת שילמדו אותה
התנסות
הצלחות/כשלונות/הנאה/תסכול
להמשיך לתרגל
לא להתייאש
להגיע לשלב בו היא (שכלל לא ידעה לתופף) מצליחה לתופף ברמת קושי מסוימת.
ומכאן והלאה – מי יודע מה יצמח (בין אם בתחום המוסיקה או בתחומים אחרים שכלל לא קשורים לעולם המוסיקה).
מבחינתי זה תרגול/תהליך שרלבנטי לחיים בכלל – נחשפים למשהו, מסתקרנים, מתקשרים ללא חשש עם אנשים שקשורים לנושא ללא קשר לגילם, לומדים, מתנסים, לא מתייאשים למרות שמתבלבלים ובשלב כלשהו מצליחים להתקדם.