מתוך – " A clearer view" הרצאות לחג השלושים מאת דניאל גרינברג ©
תרגום: מנחם גורן – כנף
בחזרה ל – 1965, קבוצה קטנה מאיתנו החלה לשוחח על מערכת רעיונות הקשורה ללימוד וחינוך. אז החלה מחלחלת לתוכינו המודעות לעובדה שאנחנו לא רק ביקורתיים אלא באמת מתחילים לנסח איזושהי פילוסופיה חינוכית. היום כשאנו חוזרים וקוראים את ה שכתבנו בשנים 65-67 אנו מגלים שחלק מהדברים השתבחו במהלך השנים, אך דברים רבים שהיום אנו רגישים אליהם היו לגמרי בחזקת נעלם באותם ימים. היפה בסדברי שמספר רב של אנשים תרמו לחשיבה על בית הספר. כדי לקבל מושג, גשו לחדר המרכזי בסדברי לאוסף העלונים שראשיתם ב – 1971. מאות מאמרים עד היום שנכתבו על ידי אנשים רבים, מזקקים את הרעיונות המונחים בבסיס בית הספר.
היו לנו הזדמנויות רבות לחשיבה מחודשת על רעיונותינו. אנחנו מרצים באוניברסיטאות, בארגונים, בכנסים, וכל פעם שאנחנו עושים זאת עלינו לבדוק את עצמנו מול החשיבה המעודכנת ביותר. זה משנה את סדר היום בכל שטח.
זירה אחרת בה מתרחש אותו עיבוד של החשיבה על החזון והמעשה – הפרלמנט. דרך עיסוק ארצי בנושאים היום יומיים, כמעט כל אספקט של החשיבה שלנו עובר בחינה מחודשת קפדנית בזמן זה או אחר. זה לעולם לא מפסיק לרתק אותי – וכך נכון לגבי כל מי שהוא חלק מבית הספר – שהנה אנחנו, שלושים שנה אחרי, ועדיין הדיונים בפרלמנט רעננים; לא תמיד נעימים אך רעננים. כאשר נושאים בהם היית יכול לחשוב שכבר מזמן הוסדרו וסוכמו, עולים מחדש, ולפעמים מתעדכנים.
בסדרת הרצאות זו, העליתי שישה תחומים שאני מחשיב אותם כמרכזיים לבית הספר ושעברו שינוי והתפתחות משמעותיים במהלך השנים. הערב הנושא הוא: "משמעות המשחק".
למשחק יש מוניטין גרוע כתפישה בעולם החינוך. משהו מבוזה, לא רציני. כמשתקף מההגדרה המילונית: עיסוק בשעשוע, ספורט או בילוי אחר. פעילות בעליצות או בספורטיביות." אפשר לראות שכל מחנך רציני יאמר שאין לזה מקום בחינוך. זה כמעט אנטי תזה לחינוך. חינוך זה משהו רציני מדובר ברכישת ידע ואין מה לבלבל את זה עם "הנאה" "שעשוע" "עליצות" "ספורט" וכו'.
ואכן לאורך זמן המשחק, מנקודת ראות חינוכית, לא היה חלק מהעניין. אני זוכר שגדלתי בבתי ספר בהם הייתה הפסקה אחת בבוקר של 15 דקות ועוד אחת אחר הצהריים. הלכנו לבית הספר מ – 9:00 עד 15:00, כשההפסקה היא הזמן היחיד בו שיחקנו. זה היה ברור כי בהפסקה יכולנו לעשות את שלא עשינו בשאר היום.
הבעיה למחנכים הייתה כי נדמה היה שילדים אוהבים לשחק. בעצם אנשים בכל גיל אוהבים לשחק. ילדים קטנים אוהבים לשחק, ילדים גדולים אוהבים לשחק ובעצם גם מורים אוהבים לשחק! כולם אוהבים לשחק. זה מטריד את מערכת החינוך, המערכת תמיד נלחמת נגד הדחף הטבעי לעסוק במשחק, שחלק מהלקוחות חסרי השליטה של המערכת לא מצליחים להתגבר עליו.
המשיכה הטבעית שיש באנשים למשחק תפסה העסיקה מאד את הרפורמאטורים של החינוך של פוסט מלחמת העולם השנייה. אז החלו אנשים חושבים לבדוק מחדש את החינוך. ומסיבה טובה, לא היה צורך בראיה מעמיקה כדי להבין שמשהו דפוק. כי האנשים היותר מתוחכמים, מנקודת מבט אירופית, האנשים שקיבלו את החינוך ברמה הגבוהה ביותר וספגו את התרבות המעודנת ביותר – היו מעורבים ב 1945 במשהו כמו 30 שנות טבח נוראי ומתמשך, מלאים בשינאה וברוטליות ככל שהדעת מעלה. בכך שהמדינות היותר מפותחות מבחינה חינוכית חברו לרע ביותר, גרם לכל מי שעניינו חינוך להבין כי משהו יסודי דורש בדיקה מחודשת. זה היה תור הזהב של החדשנות החינוכית והמומנטום נמשך עד היום.
אחת המגמות ברפורמה החינוכית הייתה לתקוף את הדחף האוניברסלי של בני אדם לשחק. ולחבר אותה איכשהו לתוך בית הספר. הרעיון שלימודים מן הראוי שיהיו מהנים, שהנאה ולימודים צריך שיתחברו, ושאיכשהו תסתנן שמחה לתוך תהליך הלמידה, היה תוצאה של ההכרה שמשהו חייב להשתנות, והמקום להתחיל בו הוא הדחף האנושי לשחק. התנועה של בתי הספר הפרוגרסיביים, בשנות העשרים והשלושים היו הראשונים להכריז רשמית על הרעיון הזה. והוא תפש תאוצה לאחר המלחמה. הרעיון היה פשוט: תישאר צמוד לתפיסה המקורית של למידה אך תכניס את הפעילות המשחקית כגירוי. החדר היהודי היה הראשון. ההורים שלחו את ילדיהם ביום הראשון עם דבש על הלוח, השוחד היה על השולחן, אתה הולך לבית הספר אתה מקבל סוכריות, אתה לומד היטב, אתה מקבל ממתקים. בגלגולו המודרני, השוחד נעשה בתחכום רב יותר, בתקווה שאנשים לא יבינו את סדר היום הבסיסי שלא השתנה כלל.
עד כמה התנועה הזו חזקה, ניתן לראות מהבהלה הגדולה במסצ'וסטס לפני זמן מה. ג'ון סילבר הצאר הבלתי מוכרז של מערכת החינוך במדינה מצא את עצמו מעורב בעימות עם קבוצת ילדים ששמה לעצמה למטרה לכתוב לו על הלימודים כהנאה. הוא התפרץ בתגובה זועמת שזכתה לפרסום נרחב, על אי ההבנה שפשטה בציבור. על פי ג'ון סילבר, למידה לא אמורה להיות הנאה! זה אמור להיות לגמרי רציני. ועל אותם ילדים שכתבו לו להיקרא לסדר ולישר דרכם ולסלק את ההנאה, ויפה שעה אחת קודם.
כשנפתח סאדברי, ידענו, כמובן כמו כולם שילדים ירבו לשחק אם יתנו להם להיות חופשיים. אם לא היה להם סדר יום מוכתב באופן קיצוני. ידענו שאם באמת ניתן לילדים לקבוע את סדר יומם הם יהיו עסוקים מאד בלשחק. קיבלנו את זה אבל היינו מקובעים בדעות קדומות שפרחו באותו הזמן. אמרנו: "זה בסדר שהם משחקים" לא בגלל שלמידה היא הנאה, אלא כי משחק כשלעצמו הוא חינוכי. משחק הוא הנאה ועליצות אבל הוא מגשים מטרות חינוכיות "לגיטימיות". כמו למשל פיתוח מיומנויות מוטוריות, מיומנויות חברתיות ושאר כישורים. אולי הם ישחקו כל היום אבל זה בסדר כי זה משרת אספקטים מסוימים בחינוכם.
לא במפתיע, נתקלנו בהתנגדות רבה מצד חלק מההורים בבית הספר או מאלו שבאו לראיונות ושקלו לשלוח את ילדם לסאדברי, כי הם היו עם אותה בעיה של ג'ון סילבר. גישתם הייתה: "אתה יכול לומר כי לשחק זה בסדר ושזה גם משרת מטרות חינוכיות מסוימות אבל החיים זה לא פיקניק. ואם הם לא יפנימו את זה מוקדם הם לא יהיו מוכנים לחיים. העולם מלא במכשולים, ומכאן שהדבר המתבקש מכך הוא לגדל ילדים ולהציב בפניהם מכשלות רבות; או לפחות לא לתת להם לשחק.
אני רוצה להתמקד היום בתיאור הדרך בה התעמקה הבנתנו את המשחק, משום שהיא שונה מאוד מהמקום בו התחלנו. תרשו לי להתחיל בשאלה "מהו באמת משחק?" עם כל הכבוד לעורכי המילון, אני מאמין שהם פיספסו לגמרי את מהות המשחק. אני חושב שמהות המשחק היא אותו חלק בלתי מוגדר של הפעילות. משחק היא פעילות שחלק משמעותי ממנה אינו ברור, חופשי ממגבלות מוקדמות. אם תבחנו את הדרך בה משתמשים במילה משחק במובן הרחב ביותר בשפתינו, תבחינו כי משתמשים פעם אחר פעם לתיאור פעילויות שלא הכל בהן תחום ומוגדר מראש, מקום לא מקובע, מקום שיש בו חלקים של אי ודאות. אכן יש בזה גם מה שקשור בשמחה ובידור, אך זה כולל גם "לשחק עם רעיונות" או "לתת קצת משחק" במובן של לשחרר את החבל. בכל פעם שמדובר על משהו לא מהודק, יש בו קצת "משחק". זה דימוי שטוב לשמור אותו. כשמשהו לא מקובע, לא קשוח אתה מעורב בפעילות שיש בה יסוד של משחק.
כמו שאני רואה את זה, יש שני סוגים של משחק. האחד "פעילות לא מוגדרת עם מסגרת מאוד רחבה" – "משחק חופשי" אולי נקרא לה. לדוגמא, חבורת ילדים מתכנסת יחדיו ואומרת "בואו נשחק 'בית'." הם קבעו לעצמם מסגרת רחבה. הם לא משחקים "סוס", הם לא משחקים "דיג", והם לא משחקים "רכבת". הם משחקים "בית". נקבעה המסגרת הכללית. אך מסגרת זו מתחילתה מסגרת בעלת גבולות פתוחים,. נמלא אותה בתוכן ככל שנתקדם. האם יהיו שם אבא ואימא? האם יהיו שם ילדים. דודים? נכדים? המון דברים נשארים פתוחים בהתחלה. או דוגמא יותר מתוחכמת כמו ז'ול וורן – בוא נשחק ב "להמציא צוללת". "בא נפתח רכב תת מימי" זה כל מה שאנחנו יודעים על כך, אך זוהי מסגרת רחבה.
אני בסאדברי שלושים שנה אך עדיין זה הפיל אותי לרצפה כאשר שתי בנות מתבגרות, יום אחד, באות אלי כולן התרגשות ומראות לי את הרכב שעיצבו. הם שיחקו ב "בוא נמציא" והיו להן תכניות וציורים. והן הגיעו לרעיון הראשוני הזה וישבו ודיברו עליו ותכננו ועיצבו והתאימו את התכניות. אני הייתי בשוק כי מעולם לא נפגשתי בזה אצל ילדים בגיל הזה בבית הספר. פגשתי את זה אצל אנשים מבוגרים שבשבילם, בשביל 80,000$ לשנה, זה בסדר לשחק "בוא נמציא צוללת" הכרתי את זה אצל ילדים קטנים. אבל מעולם באופן ישיר לא נתקלתי בזה בקבוצת הגיל הזו. אתה הרי מודע לכך שבגיל ההתבגרות זה מעשה "ילדותי" ולעומת זאת אתה לא מקבל על כך משכורת גבוהה, אז אתה שומר את זה לעצמך.
סוג המשחק השני הוא פעילות חופשית במסגרת מוגבלת. זוהי פעילות מרובת גבולות, אך בתוך גבולות אלו יש מקום רב לחירות לפעול – לדוגמא, כל משחק עם חוקים. "בואו נשחק מונופול" מהו ה"משחק" במונופול הרי יש את כל אותם כללים. אתה לא יכול לעשות כרצונך. עליך לזרוק את הקובייה, ללכת בכיוון הזה, ללכת לכלא, לצאת מהכלא וכל זה. אבל המון לא מוגדר, חלק בגלל הזריקה של הקובייה וחלק בעניין של האסטרטגיה שלך.
או קחו את "בא נשחק במשחקי מחשב" במבט ראשון זה נראה סביבה מוגדרת לגמרי. כל כך מוגבל עד שאנשים שלא מבינים במשחק מחשב חושבים שזה מנוון את המח. בגלל שהם רואים את הדמויות על המסך והדימויים שכל הזמן חוזרים על עצמם, הם חושבים שמדובר בפעילות רובוטית, ומחמיצים את "המשחק" שבזה.
ברור שלא תמיד ניתן להבדיל בין פעילות מוגדרת ללא מוגדרת כי יש רצף ביניהם. לא משנה אם זה משחק מסגרת רחבה או צרה, תמיד יהיו כללים. משחק וכללים הם מושגים שאינם סותרים האחד את השני. להיפך תמיד נמצא אותם ביחד, תמיד נמצא את "כללי המשחק". השאלה היא, כמה כללים ישנם. כמה מהכללים הם מעשה ידי אדם וחלקם נוצרו על ידי הטבע. אם אתה רוצה לשחק בלהמציא צוללת יש לך את התכונות של המים להתעסק איתם. משהו הופך את זה למשחק הוא שלא משנה כמה כללים יש, תמיד יש בפעילות מקום המאפשר את אותו חופש פעולה רב.
כשמסתכלים על זה כך ניתן להבין מדוע משחק תמיד קשור קשר הדוק למושג הסקרנות. מושג שאיליו היינו רגישים בסאדברי מההתחלה. סקרנות היא המניע הפנימי של בני האדם לחקור את הבלתי ידוע – או במילים אחרות – לחקור את מה שנכון לעכשיו, עדיין פרוץ. כלולה בתוך המושג של החקר של הבלתי ידוע נמצאת הפעילות המשוחררת מכללים. סקרנות מניעה את המשחק והמשחק מזין את הסקרנות. הם כרוכים אחד בשני. לעתים קרובות ציטטנו את אמירתו של אריסטו, שאמר לפני בערך אלפיים שנה, שבני האדם הם יצורים סקרנים מטבעם. אבל אז עוד לא קישרנו בין היות האדם סקרו לבין רעיון המשחק. סקרנות פועלת על תשוקת המשחק, כי הם שניהם קשורים לאי ודאות.
עובדה ידועה היא כי משחק הוא אוניברסלי, בני אדם בוחרים לשחק בכל גיל, אנשים נהנים ממנו, משקיעים כמויות עצומות של אנרגיה בתוכו מבלי להתלונן על כך, הם ממוקדים בו, מבלי להזכיר את התצפיות החוזרות ונשנות שלנו על ילדים עם מה שהוגדר כ "הפרעות קשב וריכוז" (A.D.D). ילדים שאמורים לא להיות מסוגלים להתרכז למשך זמן. אתה שואל את הוריהם אם הם משחקים והם עונים את אותה התשובה החוזרת על עצמה "או, כן הם יכולים לשחק שעות", הם יכולים לגלף בעץ, לשחק משחקי מחשב, לכתוב, לעשות כל מיני פעילויות משחקיות במשך שעות ללא סוף. אבל אין ביכולתם להתרכז בפעילות בבית הספר. הנקודה היא כי התמקדות היא תופעת לוואי של משחק. המשחק כל כך מעסיק, כל כך מערב, הוא תופש את כל כולך את כל נפשך. רק אם אני נתקל בילד שלא יכול לשאת בפעילות משחקית אז מתברר לי כי פגשתי סיטואציה עם פוטנציאל של בעיה רצינית מבחינה בריאותית.
מה הופך את המשחק לכל כך מרכזי לגזע האנושי? מהו התפקוד האבולוציוני שלו? ההנחה שלי היא כי הישרדותו והתפתחותו של המין האנושי קשורה קשר מרכזי למשחק. כך אני רואה זאת; בני האדם כמין הם ייחודיים כי יש להם קשר מוטה פעולה לסביבה , לאדם יש יכולת רבה לשנות, להבין, ליצור מודלים ולהתאים את סביבתו. ולקבל ולהבין את האינפורמציה מסביבתו. אחת מהדרכים שבני האדם משפיעים ומושפעים מהסביבה היא בחיפוש אחרי הדרכים בהם הסביבה תשפר את תנאי חייהם.
האינטראקציה מוטית הפעולה של האדם עם סביבתו על ידי חקירת הבלתי נודע, היא חלק מטבע האדם והדרך בה האנושות מתקדם היא בחיפוש אחר גורמים חדשים ש – עדיין לא הוגדרו. למצות את היתרון שבהם, לפתח אותם, לצרף אותם למרחב הידע האנושי, ולהמשיך הלאה אל הבלתי נודע.
אין שינוי בתנאים ללא חידושים, כך הדברים מאורגנים. ואכן עוד פעם אנו מוצאים שני סוגי המצאות שמקדמות את האנושות, האחד הוא המצאה חופשית, פרוצה, והשנייה החידוש שכפוף יותר לחוקים ולכללים.
בואו נעיף מבט קודם אל ההמצאה רחבת התחום. למשל המצאת המיקרוסקופ. היינס (Huyghens) היה אופטיקאי, בעל מיומנות רבה בתחום הטכני. הייתה לו מסגרת רחבה של אופטיקה, אור, ושטחים נלווים. הוא "שיחק" עם זה, במובן העמוק ביותר של המילה. זו הייתה תאונה, במובן מסוים, שהוא גילה קונפיגורציה מסוימת של עדשות שנתנה הגדלה כזו – תאונה במובן שהוא לא התכוון לתוצאה הזו לפני שהחל בעבודתו. לא היה שום דבר בתיאוריות של האופטיקה של תקופתו ששיגרום לו להאמין בתוצאה שאליה הגיע. לזה אני מתכוון כשאני אומר חידוש. הייתה לו מסגרת רחבה שבתוכה עבד, אבל הסקרנות שלו, המשחק שלו, הביאו אותו לנקודה בה יכול היה לראות יצורים זעירים מאוד.
כדי להעריך את זה אני ממליץ שתנסו להמציא מיקרוסקופ. אני אומר זאת בחצי בדיחה כי לימדתי שנים סטודנטים בקולג', ואחד הדברים שסטודנטים עושים בתחילת דרכם הוא לבנות מיקרוסקופ. אתה נותן להם עדשות ואתה אומר "תעשו מיקרוסקופ"; כמובן שיש להם את הוראת ההרכבה של המעבדה, ועדיין, זה מאוד מאוד קשה. רב הזמן אתה לא רואה כלום. זה לא עובד אלא עם אלו העדשות המתאימות בדיוק והמרחקים הנכונים ומה שאתה מסתכל עליו יושב בדיוק במקום. אותו דבר עם טלסקופ. לשים שתי עדשות ביחד זה משחק לא קל המצאה קשה ביותר.
מחשבים הם עוד דוגמא למה שאני קורה המצאה פרועה. הרעיון של חישובי מכונה הולך אחורה אל המאה ה – 19 אבל יש מרחק רב בין הרעיון לבין היישום בפועל. מתמטיקאים באופן כללי הם גזע נפרד עסוקים בעצמם, ומבלים את כל חייהם במשחק. האנשים שהמציאו את המחשב היו עסוקים בלשחק בהמצאות פרועות, לא היה להם כל מושג לאן זה יוביל. היום קשה להבין עד לאיזה מרחק בלתי ידוע הם חדרו. תוכלו לקבל את ההרגשה אם תקראו את ההסטוריה של המצאת המחשב. אחרי שהמחשב הגדול הראשון הורכב (גדול, אני מתכוון גדול; יותר גדול ממבנה האסם של בית הספר, כשרובו מכיל שפופרות רדיו), אנשים אמרו ליו"ר IBM, "זוהי המצאה מעניינת ביותר, בוודאי ניתן לעשות איתה דברים רבים, האם אתה יכול לחזות שוק משמעותי לדבר הזה?" והוא ענה "לא ממש, אני יכול לדמיין ארבעה או חמישה מחשבים כאלו שיצטרכו אותם בעולם". יותר מכך מעניינת היא ההיסטוריה של המחשבים האישיים. מייסד אינטל, יצרנית השביבים נשאל "איך זה שאתם לא המצאתם את המחשב האישי הרי זה היה אצלכם בידיים?" השבב הוא בבסיסו המחשב, לכל השימושים והמטרות "היה לכם את השבב." והוא ענה "ידענו שיש לנו את זה, ישבנו ועשינו סערת מוחות למה ישמשו מחשבים אישיים, לא הצלחנו להעלות על דעתנו כלום חוץ מלאסוף מתכונים. אמרתי לבחור שישב לידי שאני לא רואה את אשתי מסתובבת עם האביזר הזה במטבח ומכניסה מתכונים, אז ירדנו מכל העניין" . אני מאמין לסיפור כי יש בו אמת. אופיינית להמצאות פרועות, זה כל כך פרוע, זה חדשני באופן קיצוני ,זה לא מתאים לכלום.
הדוגמא האחרונה היא בתחום של המצאת הגלים האלקטרומגנטיים, על ידי ג'יימס קלרק מקסוול. הוא פיתח נוסחאות שחזו את ההנחה שגלים אלקטרומגנטיים מתפשטים בחלל במהירות האור. נוסחאות אלו פורסמו ב – 1860 ולא תפסו את תשומת ליבו של אף אחד. הוא היה אדם מפורסם מאד, כולם הכירו אותו כדמות מובילה בתחום הפיזיקה. אך רעיון הגלים שכב שם. יותר מ – 25 שנים לאחר מכן פיזיקאי ניסויי גרמני בשם הרץ הסתקרן לדעת האם תופעה כזו אכן עובדת. הוא מצא דרך קלה לבדוק את זה, הוא בנה ניסוי קטן, מונחה ע"י הנוסחאות של מקסוול, שליצור ניצוץ במקום אחד ויהיה לזה אפקט במקום אחר. הוא הפעיל את הניסוי והדבר עבד! אז הוא פירסם את זה שגלים אלקטרומגנטיים קיימים – וכולם חזרו לישון. זה לא אמר כלום בתוך המסגרת המנצחת של הפיזיקה הקיימת באותו זמן.
בואו נסתכל עכשיו על הסוג האחר של ההמצאה, שמתבצע במסגרת הרבה יותר נוקשה. יש לזה שם בתרבות שלנו "מחקר ופיתוח (מו"פ)" נקודה מאוד מעניינת שעלתה לא מזמן ב – אקונומיסט. כתב אחד העורכים על המו"פ מול ההמצאות האמיתיות. למו"פ יש מוניטין גרוע כמו למשחקי מחשב ולכל המשחקים שהם במסגרת הצרה, המו"פ הוא הבן החורג של ההמצאה. הממציאים האמיתיים והגאונים הולכים לתחומי ההמצאה "האמיתית" הפרועה שהיא הראשונה בהיררכיה של עולם המחשבה ואנשי הדרג השני מה הם עושים? הולכים למו"פ.
הקטע הזה מהאקונומיסט הצביע על כך שהתקדמות משמעותית ואמיתית במונחים של הקידמה האנושית שאני מדבר עליהם נעשים תמיד בשטח המו"פ. המצאות גדולות כשלעצמן יש להן השפעה מינימאלית על הקידמה התרבותית. ספרי ההיסטוריה מפארים את הממציאים הגאונים אבל האימפקט שלהם על החברה, וההתקדמות של האדם נובעת מהמפתחים, כי המחקר והפיתוח מתמקד בחדשנות שבתוך המסגרת שסללה ההמצאה.
כל הביולוגיה המיקרוסקופית נובעת מהמצאתו של היינץ, כולה מו"פ, מצעד של אנשים שחותכים פרוסה אחרי פרוסה, חותכים דוגמאות ועושים את כל אותם דברים שנראים כחוזרים על עצמם ומשעממים. משם באו כל התגליות שעיצבו את הביולוגיה של התא. אלקטרומגנטית הייתה רדומה עד שבא בחור בשם מרקוני, איש מו"פ איטלקי, שבאמת השתמש בהם כדי לשלוח הודעות מעבר לאטלנטי. אחר כך כולם אמרו איזו התקדמות מדהימה זו הייתה לתקשורת האנושית.
כמובן אין קו מפריד בין שני סוגי ההמצאה. המקרה של קרני X הוא דוגמא מדהימה לחציית הגבול למי שעסק במו"פ לתחום ההמצאה הפרועה. זה סיפור נפלא כי – רנטגן. הבחור שגילה את קרני ה – X, היה בטח אחד מהפיזיקאים היותר משעממים שאי פעם חיו. התחום שבו עסק היה צמיגות והדרך בה בילה את זמנו הייתה הפלת כדורי מתכת דרך מבחנות מלאות בנוזל, תוך מעקב אחרי מהירות נפילתם. אני מגזים, אבל זה בערך עד כמה שזה היה מרגש. מבלי להיכנס לפרטים אך במעבדתו הוא נתקל בנושא קרני ה – X. בשטח שלו הוא לא היה ממציא פרוע, אך הוא שם לב לתופעה, שאני בטוח שאחרים שמו אליה לב לפניו, והוא היה מספיק סקרן לגביה על מנת להתחיל לשחק איתה. בעצם הוא כל כך התרגש – זה בערך כל מה שהיה הדבר היחיד המרגש שקרה לו – עד שהוא נסגר במעבדתו לשבוע, לא נתן לאף אחד להיכנס כי פחד שמא מישהו יגנוב אותו. הוא הכריח אותם להשאיר את ארוחותיו ליד הדלת. אחרי שבוע הוא פירסם מאמר בנושא, ומאז לא נשמע ממנו דבר, בעיקרון, משום שבשנייה בה פורסמו הדברים, כל מי שידע משהו בתחום נכנס במהירות לפירצה ועשה את המו"פ שלו ושטף קדימה. אך הוא המגלה; הם עדיין נקראים "קרני רנטגן" באירופה.
ישנה קרבה בין שני סוגי ההמצאה לשני סוגי המשחק, משום ששני סוגי המשחק הם האבות הקדמונים של שני סוגי החדשנות. זה איננו אומר שכל משחק של קצוות פתוחים יגרום למהפך תרבותי של חדשנות, ולא כל משחק של מערכת חוקים יוביל לפיתוח של ה –PC אך באופן טבעי פעילויות אלו קשורות בקשר הדוק.
אריסטו, שהיה חכם בהרבה מובנים הכיר באופן אינטואיטיבי בכך, הוא הבין את החשיבות של פעילות לא מוכתבת מלמעלה להתקדמות האנושית. הוא קרה לזה "פנאי", אבל בעצם הוא כיוון לפעילות שאין לה גבולות ברורים. אריסטו הצביע על כך שהתרבות תלויה בפנאי וששיעור היכולת ליהנות מפנאי קובע את מידת יכולתה של האנושות להתקדם מעבר לגבולותיה ולהתקדם.
היוונים אהבו את הפנאי שלהם ובאמת האמינו כי הפנאי יוצר את תרבותם. בצורה הטובה ביותר ניתן לראות זאת בבתי הספר שלהם – לדוגמא, כפי שתוארו בדיאלוגים של אפלטון. תקראו את "השיחה" אחד מקטעי הפילוסופיה הגדולים בכל הזמנים. זוהי שיחה של רעיונות פילוסופיים גדולים שמתרחשת באורגיית שיכורים. גועל נפש, אורגיה שבה הנושא העיקרי היה, האם מישהו יכול לשתות יותר מסוקראטס? זו הייתה עוד דרך להוכיח את גדולתו של סוקראטס כפילוסוף! הנקודה היא שמחשבה גדולה באה ממסגרת חסרת גבול ולא מבנית של משחק. היוונים לא היו נבוכים מכך, לא היה להם סדר יום נסתר. הם לא אמרו, "אנחנו משחקים אבל כתוצאה מכך משפרים את המיומנויות המוטוריות שלנו." פעילות הפנאי הפיקה את התרבות והיכן שלא היה פנאי לא הייתה התקדמות של התרבות מנקודת ראותם של היוונים.
במהלך שלב השאלות והתשובות שהיה לאחר ההרצאה נרשמו חילופי הדברים הבאים:
ש. יכול להיות שהבעיה היא בשימוש במילה "פנאי" שאצלנו מתפרשת כפעילות של הזמן החופשי כמו סקי או שייט. אבל "פנאי" כמו שנראה שאתה משתמש בה כוללת גם עבודה של 12 שעות ביום אם זה מה שאתה נהנה לעשות, כמו למשל אם אתה אוהב לכתוב על מנת לשווק משהו זה עדיין זמן של פנאי.
ד. בדיוק, מדובר על כל דבר שאינו יוצא פועל ישיר של ההישרדות הביולוגית.
ש. כאן הבעיה, אנחנו עובדים כך וכך שעות כדי שיהיה לנו את הפנאי הזה ואילו בעצם הפנאי יכול להיות כחלק מכל שעות העבודה, אם המח משוחרר ונהנה.
ד. זה בדיוק מה שהתייחסתי איליו במושג "משחק," כי משחק הוא בעצם עבודה במובן היצירתי שלה.
מנקודת מבט זו ההיסטוריה האנושית מחולקת לשני עידנים: כל ההיסטוריה עד עכשיו; והעידן הפוסט תעשייתי. בעידן הראשון, הזכות למשחק כללה קבוצות אליטה קטנות וחזקות בלבד. הסיבה לכך היא כי שאר העולם עסוק היה בפעילות הקשורה להישרדות. אותן אליטות שמרו על הסטטוס הזה לשחק לפעמים תוך שימוש בכוח ברוטאלי. אך מכיוון שאינך יכול לשלוט ברוב האנושות רק על ידי שימוש בכוח אזי יש גם צורך בטכניקות פסיכולוגיות. עליך לשכנע את ההמונים שלא ירצו פנאי. הפיחות בערכו של המשחק הוא תוצאה של קמפיין מאסיבי נגד תרבות הפנאי. מה שצריך זה לעבוד, אתה צריך למלא את "חובתך".
מדוע 95% מהאוכלוסייה קיבלו את המצב לאורך כל כך הרבה זמן? ההיסטוריה מקפלת בתוכה את התשובה. כשהחברה עברה מחברה של ציידים/מלקטים לחברה החקלאית, חל שינו רב הרבה יותר מאשר רק שינוי בגורמים הכלכליים. הרגלי התנהגות נרכשים רבים שפיתח המין האנושי על מנת לשרוד כחברה של ציידים/מלקטים היו צריכים להשתנות. מה שסייע בשינוי היו ההישגים החומריים שנילוו לשינוי. במיוחד, לאנשים היה הרבה יותר אוכל מאשר קודם. זה נתן יתרון מסוים לאליטה קטנה, שבתמורה הובילה להישגים רוחניים ניכרים – המכונים, תחילתה של תרבות במובן הרחב. ניתן לכלול ברשימה זו, אמנות, תיאטרון, מוסיקה, ספרות, טכנולוגיה מתקדמת, היסטוריה כתובה ומערכת משפטית. הסיבה שרוב האוכלוסייה יכלה לקבל את מצבה היא, כי בחשבון הכולל הרווח עלה על ההפסד. כמה אנשים בתקופה החקלאית עזבו את מקום מושבם וחזרו לחיי השבט? אתה לא מוצא אנשים במאסות שעזבו את ערי מצרים וסוריה באומרם "בא נשכח מהכל ונחזור למדבר סהרה או לג'ונגלים של מרכז אפריקה כי החיים שם טובים יותר. שם נוכל להיות חופשיים יותר" הם נשארו במקומם, על אף שלא הייתה להם אותה חירות אישית שהייתה להם קודם כציידים/מלקטים, ההישגים היו משמעותיים. זהו מעין ניתוח של עלות תועלת תרבותית: אנשים מוכנים לסבול שינויים משום שבמכלול מצבם משתפר לעומת מצבם הקודם.
במעבר מהחברה החקלאית לחברה התעשייתית, קיימת אותה סיטואציה. אותה קפיצה קדימה, יותר הישגים חומריים במחיר גבוה יותר. במקום שאנשים עבדים לאדמתם, הם עבדים של בית החרושת. עובדים שעות ארוכות יותר, אך חיים טוב מאי פעם. כמה אנשים זרמו מהעיר חזרה אל הכפר? למה ההגירה הייתה בכיוון השני? כי כמה שלא יהיו אומללים חייהם האורבאניים, התועלת מרובה מהמחיר.
כך שבמשך אלפי שנים, רק שבריר מהאוכלוסייה זכה בפנאי שיאפשר לו לתרום להתפתחות תרבותית משמעותית. מצב זה נשמר כי לשאר האוכלוסייה, מעבר לכל, הרוויחה יותר מששילמה. הם יכלו לאכול טוב יותר, להתלבש טוב יותר לחיות טוב יותר, להיות יותר בריאים מאשר אי פעם בעבר. ממרום מבטינו במאה העשרים, החיים ב – 1700 לא נראים מושכים במיוחד, אך למי שחי אז בליברפול נראו החיים טובים הרבה יותר מאשר בחווה, ומי שגר בבבל בשנת 3000 לפני הספירה הרגיש טוב יותר מלחיות בהרי כורדיסטאן.
היום אנחנו בעידן המשמעותי השני. העידן הפוסט תעשייתי. העידן המוגדר כך שבו מוחלפים כל הרכיבים המחליפים את כל הפעילות הטכנית בפעילות המונעת אלקטרונית, פעילות סמי אינטיליגנטית. מה שמשחרר אחוז הולך וגדל של האוכלוסייה מהצורך להקדיש את זמנם לפעילויות הישרדות בסיסיות. חלק קטן מעבודתך נדרש כדי למלא את צרכי היסוד של מזון, ביגוד ומחסה. עידן הפנאי לכל אחד הוא על הסף. גדלנו עם התפישות המיושנות, עם עיקרי המחשבה של העידן הקודם. הילדים הגדלים היום מבינים באינטואיציה, אם לא במחשבה, שהעתיד שייך לפנאי, והאתגר של הבוגר של העתיד הוא לנצל את הפנאי במלוא הפוטנציאל שלך. להיות מסוגל להשתמש בכל חלקיק של חדשנותך ויצירתיותך. המשחק הינו הציר המרכזי של העתיד. זוהי איננה סוגיה צדדית זהו המפתח לעתיד.
במהלך שלב השאלות והתשובות שהיה לאחר ההרצאה נרשמו חילופי הדברים הבאים:
ש. הייתי רוצה להיות אופטימי, אך אני מעט מודאג, ישנן נקודות נוספות בהיסטוריה שיש לשים אליהם לב כמו כניסת הנשים לעבודה. לא נדרש יותר מ – 40 שעות עבודה בשבוע כדי לפרנס משפחה אך העובדה היא שמה שקורה הוא כי אנחנו עובדים 60ו – 80 שעות והכמות הכוללת של השעות הנדרשות להאכיל משפחה רק עולה. אולי אני צעיר/ה מדי כדי להבין מה אנחנו מרוויחים אך מה שנראה לי הוא כי יותר ויותר אנשים עובדים בכל מיני עבודות לא יצרניות ובסך הכל יש כאן שינוי של זרימת ההון, כלומר במקום לייצר מזון אנשים עובדים על מנת למכור את המזון המיוצר והעביר את הכסף מיד ליד. לפי איך שהדברים נראים התרבות עושה כל שביכולתה להבטיח שכולם יהיו עסוקים עד מעל לראש.
ד. בדיוק תיארת את המהפך! זהו לדעתי הפן המרתק של המהפך. שהכי קשה להכיר בו. גיליתי זאת כשחשבתי על דיור. בערך לפני עשר שנים, כשאנשים רבים קיטרו על כך שהחלום האמריקאי נגמר, משום שכל כך יקר לקנות בית וכו'. לא שומעים על כך הרבה בימנו משום המהפך בנושא הדיור. כהתחלתי לחשוב אמרתי לעצמי, "רגע, באיזה בית גדלתי בשנות השלושים והארבעים? כשאמרו בית בשנת 1500 התכוונו ל – 4 קירות בוץ וגג מעשב מסוג כלשהו, רצפת בוץ וריהוט בסיסי בלבד. בית ב -1900 היה משהו אחר לגמרי. ב – 1930 כשהורי קנו את ביתם בפרוור נאה של פילדלפיה, זה נחשב בית נאה של המעמד הבינוני. היום לא ניתן למכור את הבית, בית היום זה דבר שונה לחלוטין.
מה שאת/ה מתאר הוא בדיוק שינוי הכיוון מה שאנשים רואים כאי ייצור של " הון יצרני" הוא תפוקה של מגוון. בא נחזור רגע לאחור, מהי בעייתו של ממציא או מפתח? היא השיווק של רעיונותיו. לא משנה אם ציירת ציור, צילמת או בנית בתים אתה יכול להיות הטוב ביותר בעולם, אם אינך יכול לשווק את עצמך, אם אינך יכול למצוא מישהו שישלם עבור מה שאתה עושה, מוטב שתעבור למשהו אחר. כל העניין בשיווק הוא לייצא את אותו דבר שבנית או עשית כדי שמישהו שם ירים אותו. בזמן הזה המהפך הוא שישנם כל כך הרבה יותר דרכים ואמצעי תקשורת לשווק את עצמך משהיו לפני 40 שנה.. הסיבה לכך שאנשים עובדים כל כך קשה בימינו היא כי יש כל כך הרבה דברים מעניינים להשיג שם בחוץ. זה לא בגלל שהם תאבי בצע, זה בגלל שהמוצרים מעניינים. זה יותר אסתטי ללבוש בגדים יפים, זה באמת יותר נחמד שיהיה לך יותר מזוג נעליים אחד.
יש כל כך הרבה דרכים לשרטט את התופעה. לדוגמא, התחייה של המגאזינים, כשאני הייתי ילד היו ה – לייף,
טיים, והפורצ'ן – סך הכל מעטים, היום יש מגזין לכל דבר; לרוכבי אופניים, לרצים, לטניס וכו'. כולם מאוירים באופן שובה עיין, וכל מיני תחומי עניין בתוכם. הפוריטניים מסתכלים על כל זה ואומרים " זוהי חברה תאבת בצע, היא אינה מייצרת דברים אמיתיים." זה מגוחך זוהי חברה שבה הדמיון משתולל. והעובדה כי אנשים מוכנים לעבוד עוד עשר שעות בשבוע כי הם רוצים לקנות את אותם רעיונות מעניינים שהם פוגשים, היא סימן שהם יותר מרוגשים מחייהם, מנקודת מבטי אנחנו חברה שמבעבעת מהתרגשות. אך אנחנו עדיין מעט מתביישים מכך, בגלל אותה חשיבה פוריטנית שמחלחלת בנו. כך שבזמן שאנחנו עושים את זה אנחנו חושבים בלבנו "איזה דבר נורא. הפכנו להיות חומרניים אנחנו עובדים קשה ולא נהנים יותר. אנחנו עובדים פי שתיים יותר קשה ובקושי עומדים בכך". אך מה שאנחנו באמת עושים כשאנחנו לא במרה שחורה הוא ללכת לקניון בשביל לראות מה חדש! זהו הדמיון בפעולה! לא תאוות הבצע!
תשוו את תכולת המדפים היום בסופרמרקט לעומת מה שהיה על המדפים כשהייתי ילד ולא היה סופרמרקט! אז מה זה מזון היום? יש לי חבר שחי על בערך כלום, כי הוא חי על תפריט שהתאים לאירלנד של המאה ה – 19, תפוחי אדמה ובצל מאודים! והוא חי מצוין, הוצאות המזון שלו היו אפס. אתה יכול לחיות על מעט מאד. אותו דבר עם מכוניות, מכונית משמעותה הרבה יותר מסוסיתא של פעם, אין דבר כזה היום, אתה יכול להלביש את עצמך בתקציב נמוך ביותר. אבל, אין בזה את אותה התרגשות, אין לזה את אותה משמעות.
זוהי חדשנות. זהו משחק. מה המשמעות של להיות אדם. זה מה שהנכד הגדול שלנו בן ה – 19 חודשים
עושה. הוא מחפש ריגושים חדשים בבית. אין דבר שאנחנו יכולים להחזיק בבית. הבית הוא בלגן אחד גדול כי הוא רוצה לראות הכל.
אנשים מתחילים להבין שמשחק חופשי הוא פעילות יצירתית. לרוע המזל כשאנשים כותבים על כך הם מנסים לתת מדדים כמותיים ליכולת הילדים לשחק ולהיות יצירתיים. הם שמים ילדים במעבדות ואומרים להם להיות יצירתיים בדרך זו או אחרת. אין לי דבר נגד זה למעט העובדה כי זה לא מודד את מה שאנחנו מדברים עליו. זה בלתי אפשרי למדוד את הרווח מהפנאי. כי מהות היצירתיות היא היותה משוחררת מהגדרות, בעוד שמהות המדידה היא היותה מוגדרת במדויק. אלו שניים לא יכולים להתקיים יחדיו. ברגע שאתה מבודד מספיק את הפעילות כך שתוכל להימדד, איבדת את הערך האמיתי של החדשנות.
הערך של המשחק בעל המסגרת הצרה והקשר שלו למחקר ופיתוח, הוא הרבה פחות מוערך. סונאטה היא דוגמא מצוינת למה שאני מדבר עליו. סונאטה היא צורה מאד מוגדרת של שירה, אך חלק מהשירה הגדולה ביותר נכתבה כסונאטה. היופי שביצירתיות הוא מאבקו של האמן להיות חדשן במסגרת נתונה זו. זהו האתגר של המחקר והפיתוח. אנחנו מהללים את האנשים שמצליחים בכך. אנחנו קוראים להם משוררים גדולים. אם כל התלמידים בסדברי היו יושבים כל היום וכותבים סונאטות, כולם היו מרוצים, לאף אחד לא הייתה בעיה, הייתה לנו רשימת המתנה מכאן ועד להודעה חדשה. "זה בית ספר בו כותבים סונאטות." אבל לך תאמר לאנשים שיש פה ילדים שמשחקים משחקי מחשב במשך 5 שעות ברציפות, אז הם מיד מתחילים להתלבט אם לרשום את ילדם לבית הספר, או עם ילדם צריך להיות מעורב עם ילדים אלו. "אל תלך לחדר משחקי המחשבים שבאסם! זה בסדר שתלך לבית הספר, אבל אל תלך לאסם" האתגר בשבילנו הוא לגרום לא
נשים לראות שאלו שני צדדים של אותו דבר. יש פעולות שלא נח לנו איתם, כי לא גדלנו עליהם. מבוגרים מעל שלושים – כמה שלא יהיו אנשי מחשב – לא מתקרבים לפוטנציאל היצירתי של התמרון של משחקי המחשב. צריך לראות כדי להאמין. אני רואה את זה בעיניהם של המעורבים בדבר, בשיחותיהם, באינטראקציות שבניהם.
הדבר המרכזי שאני רוצה לומר הוא כי לתת לילדים את החירות לשחק הוא מתן החירות לגלות את תהליך החדשנות וההמצאה מיד ראשונה. לתת את החירות זוהי הדרך הישירה לספק סביבה שתאפשר להם לפעול נכון לאורך חייהם הבוגרים בכניסתם לעידן של היצירתיות, הפנאי והחדשנות.
זה מוביל אותנו לנקודה האחרונה. כשילדים גדלים בבית הספר. הם עוברים לשחק בצורות (תבניות) שמתאימות יותר לבוגרים, זהו תהליך טבעי, זה עניין של המשכיות. זוהי אותה הפעילות, מחוברת למספר שנים גבוה יותר. וכל המאפיינים של המשחק, שמחה, מיקוד, ריכוז, ממשיכים לתוך הבגרות. באשר לשאלה "למה משחק הוא הנאה?" התשובה הפשוטה היא כי זה מה שמבטיח שימשיכו בני האדם לעשות זאת אחרת בשביל מה לטרוח? כמו סקס, זה עד כדי כך מרכזי , לרסן את המשחק זה בדיוק כמו לגזור על פרישות.