תרבות הילדות: כמעט הרסנו אותה

ילדים לומדים את השיעורים החשובים ביותר עם ילדים אחרים, הרחק ממבוגרים

מאת: פרופ' פיטר גריי

תרגום: חנן ריינר

הקדמה - חנן ריינר

בחיינו הבוגרים אנחנו מתראים עם אנשים בגילאים שונים - צעירים מאיתנו, מבוגרים מאיתנו ובני גילנו.

ועדיין ההתנהלות השכיחה במערכת החינוך מגיל הגן ועד תיכון היא הימצאות עם אנשים בני גילנו.

האם יש לכך רווחים? סביר שנמצא כאלה ולצד זה סביר שיש לכך גם מחירים.

מה שברור הוא שאין התאמה בין החלוקה הגילית השכיחה שמלווה אותנו מגיל הגן ועד סוף התיכון לבין המציאות שאנחנו עתידים לפגוש לאורך מרבית שנות חיינו.

במאמר זה, פרופ' גריי נוגע בחלק מהערכים המוספים שיש בהימצאות בסביבה רב גילית ותרומתה בהכנה שלנו לקראת השתלבות חברתית עתידית מיטבית.

-----------------------------------------------------

חברים יקרים,

חלק מהתוכנית של אמא טבע להתפתחות ילדים הוא דחף חזק, הנטוע במוחם של ילדים, לבלות זמן רב עם ילדים אחרים הרחק ממבוגרים. ילדים בכל מקום נמשכים לילדים אחרים. הם שמים לב לילדים אחרים, מנסים להשתלב איתם, שואפים לעשות מה שאחרים עושים ולדעת מה שאחרים יודעים. לאורך רוב ההיסטוריה האנושית הדחף הזה מילא תפקיד עצום בחינוך ילדים. במסגרות שבהן מבוגרים אינם מפרידים בין ילדים לפי גיל, ילדים נמשכים לאחרים בטווח רחב של גילאים. בקבוצות גיל מעורבות, ילדים צעירים רוכשים מיומנויות ודרכי חשיבה מתקדמות באמצעות אינטראקציות עם מבוגרים יותר וילדים גדולים מתרגלים מיומנויות מנהיגות וטיפוח אישי באמצעות אינטראקציות עם צעירים יותר (להרחבה על כך, ראו מכתבים מס' 10 ו-11).

התעניינתי לראשונה בערך ההתפתחותי של אינטראקציות טבעיות של ילדים בגילאים מעורבים כאשר סטודנטית שלי ואני ערכנו מחקר תצפיתי בבית ספר דמוקרטי שבו תלמידים מגיל 4 ועד שנות העשרה המאוחרות חופשיים לקיים אינטראקציה זה עם זה לאורך כל יום לימודים ללא קשר לגיל. ראינו ותעדנו יתרונות רבים של אינטראקציות אלה (Gray & Feldman, 2004). לאחר מכן ערכתי סקר על אנתרופולוגים שחיו וחקרו בחברות ציידים-לקטים וגיליתי שילדים בחברות אלו בילו עם ילדים אחרים במשחק ובחקירה את רוב היום, כשהם נמצאים בקבוצות גיל מעורבות, רחוקים במידה רבה ממבוגרים. נראה היה שהמבוגרים מבינים שכך ילדים מתחנכים (Gray, 2012).

אנתרופולוגים שחקרו ילדים בתרבויות מסורתיות נוספות, ציינו שהימצאות ילדים בקבוצות גיל מעורבות מהווה אמצעי עיקרי לסוציאליזציה ולחינוך שלהם ( Lancy et al, 2010; Eibl-Eibesfeldt, 1989). בדיון על מחקר כזה מומחית להתפתחות הילד (ג'ודית האריס) ציינה שהביטוי הפופולרי "צריך כפר לגדל ילד" נכון אם הוא מתפרש בצורה שונה מהפרשנות המערבית הרגילה. לדבריה: "הסיבה שצריך כפר היא לא בגלל שנדרש מניין של מבוגרים כדי לדחוף צעירים שוגים בחזרה לנתיבים הנכונים. צריך כפר כי בכפר תמיד יש מספיק ילדים כדי להקים קבוצת משחק" (Harris, 1989, p 161).

הילדות שלי ושל חבריי במינסוטה בוויסקונסין בשנות ה-50 הייתה במובנים רבים כמו זו של ילדים בחברות מסורתיות. היה לנו בית ספר (שזה לא היה העניין הגדול), מטלות ולחלקנו גם היו עבודות במשרה חלקית. אבל עדיין את מרבית זמן הערות שלנו בילינו עם ילדים אחרים הרחק ממבוגרים. משפחתי עברה לעתים קרובות ובכל כפר או שכונה של עיר אליה עברנו מצאתי תרבות ילדות שונה במקצת, עם משחקים שונים, מסורות שונות, ערכים מעט שונים ודרכים שונות ליצור חברים.

בכל פעם שעברנו דירה המשימה הגדולה הראשונה שלי הייתה להבין את התרבות של קבוצת השותפים החדשה שלי כדי שאוכל להפוך לחלק ממנה. הייתי ביישן מטבעי, מה שבמובן מסוים היה יתרון כי לא סתם התבלבלתי ועשיתי צחוק מעצמי. התבוננתי, למדתי, תרגלתי את הכישורים שראיתי שהם חשובים לבני גילי החדשים ואז בזהירות התחלתי להצטרף ל"מחזה" ולהכיר חברים. באמצע המאה ה-20 תרבות הילדות הפכה לזמן מה לנושא מחקר על ידי אנתרופולוגים וסוציולוגים, וחוקרים תיארו ותיעדו רבות מתרבויות הילדות שניתן למצוא בשכונות באירופה ובארצות הברית (Corsaro & Eder, 1990; Opie & Opie, 1969). חוקרים אלה החלו להבין שבכל קהילה נתונה יש לפחות שתי תרבויות - תרבות המבוגרים ותרבות הילדים. שתי התרבויות מעולם לא היו עצמאיות לחלוטין. הן קיימו אינטראקציה והשפיעו האחת על האחרת, וכשהילדים גדלו הם עזבו בהדרגה את תרבות הילדים ונכנסו לתרבות המבוגרים.

ניתן להבין תרבויות ילדים, לפחות במידה מסוימת, כתרבויות תרגול - תרבויות בהן ילדים מנסים דרכים שונות של הוויה. הם מתרגלים, משנים וגם מתבססים על הכישורים והערכים של תרבות המבוגרים. לפעמים הם מחקים את תרבות המבוגרים, לפעמים הם מזלזלים בה בכוונה ולפעמים הם לועגים לה. בהתנהגות כזו הם מבטאים רעיונות ותגובות שיש להם לגבי התנהגותם של המבוגרים בסביבתם. כל זה חלק מהדרך של אמא טבע לעזור להם לצמוח. הם לא רק עוקבים באופן עיוור אחר דוגמאות שהם רואים בקרב מבוגרים. הם מעריכים את הדוגמאות על ידי הצגתן בתרבות הילדים.

המחשה טובה לכך נמצא בתיאורו של האנתרופולוג קולין טורבול על תרבות הילדים בקרב ציידים-לקטים מבוטי באזור קונגו שבאפריקה. הוא ציין שבכל מקום שהקבוצה/שבט מקימה את המחנה, הילדים יבנו מקבץ של צריפים שעוצבו לפי הצריפים שבנו המבוגרים, אולם הם ימוקמו רחוק מספיק מהמחנה הראשי כדי להיות מחוץ לטווח הראייה והשמיעה של המבוגרים. שם הם לפעמים היו חוזרים שוב ושוב על ויכוחים וטיעונים ששמעו בקרב המבוגרים ומנסים לשפר אותם. להלן דבריו של טרנבול (Turnbull 1982, pp 142-143):

"זה עשוי להתחיל בחיקוי של מחלוקת אמיתית שהילדים היו עדים לה במחנה הראשי, אולי בלילה הקודם. כולם לוקחים תפקידים ומחקים את המבוגרים. זה כמעט סוג של שיפוט שכן אם המבוגרים סיימו את המחלוקת הילדים שביצעו את החיקוי שלהם פעם אחת צפויים להפסיק את זה. אבל אם הילדים יזהו מקום לשיפור הם יחקרו את זה ואם הוויכוח של המבוגרים לא היה מוצלח וכולם הלכו לישון באותו לילה בתחושה רעה, אזי הילדים ינסו להראות שהם יכולים לעשות זאת טוב יותר. ואם הם לא יכולים אז הם חוזרים לשחק וללעוג למה שהיה עד לשלב בו כולם מתפקעים מצחוק. זו במקרה הדרך בה מיושבות בקרב המבוגרים מרבית המחלוקות שעלולות להיות אלימות ומסוכנות".

שיעורים שילדים לומדים טוב יותר מילדים מאשר ממבוגרים

ראלף וולדו אמרסון כתב פעם: "אני משלם למנהל בית הספר אבל תלמידי בית הספר הם מי שמחנכים את בני" וזאת נקודת מבט ייחודית. ישנם שיעורים רבים וחשובים שילדים יכולים ללמוד טוב יותר מילדים אחרים מאשר ממבוגרים. הנה כמה מהם.

תקשורת אותנטית

בתרבויות המערב המודרניות מבוגרים לרוב מתנשאים בצורה מגוחכת כלפי ילדים ולעיתים הם אינם ישרים איתם. קחו למשל את המבוגר ששואל את הילד בן השלוש, "איזה צבע זה?" תוך כדי הצבעה על כבאית צעצוע אדומה. זו אינה שאלה כנה, אלא אם המבוגר עיוור, מאחר שהמבוגר יודע היטב באיזה צבע מדובר. ילד לעולם לא ישאל שאלה כל כך טיפשית. רוב השאלות שמורים שואלים בזמן השיעור בכל כיתות בית הספר אינן כנות. המורים יודעים את התשובה (או חושבים שהם יודעים מאחר שקראו אותה במהדורת המורים של ספר הלימוד), כך שהשאלה היא לא באמת שאלה אלא מבחן. או כשמבוגר אומר, "אוי, זה יפה, איזה אמן נפלא אתה", תוך כדי התבוננות בשרבוט האחרון של הילד.

ילדים אף פעם לא נותנים שבחים כוזבים כאלה זה לזה, אלא אם כן הם סרקסטיים. גם כשהילדים מתבגרים, מבוגרים נוטים להתייחס אליהם בדרכים המצביעות על כך שהמבוגרים או הילדים הם אידיוטים - לעתים קרובות ההערות שלהם קשורות יותר בניסיון ללמד את הילדים משהו, או לשלוט בהם בדרך כלשהי, מאשר בניסיונות אמיתיים לחלוק רעיונות או להבין באמת את הרעיונות של הילד.

ילדים קטנים מתקשרים זה עם זה בעיקר בהקשר של משחק ולתקשורת יש משמעות אמיתית. הם מנהלים משא ומתן על מה ואיך לשחק - הם דנים בחוקים והדיבור הוא על מה הוגן ומה לא הוגן. במשחק פנטזיה הם מאלתרים דיבור המתאים לדמויות שהם מגלמים. זהו תרגול טוב בהרבה לתקשורת עתידית בין מבוגרים מאשר סוגי ה"שיחות" שילדים מנהלים בדרך כלל עם מבוגרים. מחקר שבו תועדו קולות של ילדים בגיל הרך במסגרות שונות גילה שהדיבור שלהם היה הרבה יותר מתוחכם ומשמעותי כשהם עסקו ביניהם במשחק פנטזיה מאשר כשהיו מעורבים בפעילות בהנחיית מורה או בישיבה סביב שולחן במהלך ארוחה (Fekonja et al., 2005).

ככל שילדים מתבגרים, ובמיוחד כשהם בשנות העשרה שלהם, התקשורת שלהם זה עם זה קשורה יותר ויותר לרגשות ולמאבקים האמיתיים שהם חווים בחייהם. הם יכולים להיות כנים עם החברים שלהם מאחר שהחברים שלהם לא מתכוונים להגזים בתגובה ולנסות להשתלט, כפי שהוריהם או מבוגרים אחרים יעשו. הם רוצים לדבר על הנושאים החשובים בחייהם, אבל הם לא רוצים שמישהו ישתמש בנושאים האלה כתירוץ נוסף להכפיף אותם אליו. בדרך כלל הם יכולים לסמוך על חבריהם בדרכים שהם לא יכולים לסמוך על ההורים או המורים שלהם.

אומץ ועצמאות

המטרה הסופית של הילדות היא להתנתק מתלות בהורים ולבסס את עצמך כאדם עצמאי. כבר בגיל שנתיים - השנים הנוראיות כשהמילה האהובה היא "לא" - ברור שהילדים פועלים בדרך שמובילה לעצמאות. עד גיל ארבע או קצת מאוחר יותר רוב הילדים רוצים להתרחק מההורים וממבוגרים אחרים לפחות חלק מהזמן, כדי שיוכלו לקבל החלטות משלהם וליצור אינטראקציה עם ילדים אחרים ללא הפרעה לא רצויה.

כחלק מההתנתקות, תרבויות ילדים מעמידות את עצמן לעתים קרובות כאילו הן מנוגדות לתרבות המבוגרים, לרוב באופן מכוון ומסתגל. אפילו ילדים צעירים מתחילים להשתמש במילים סקאטולוגיות, "שובבות", תוך התעלמות מכוונת ומתכתיבים של מבוגרים. הם נהנים ללעוג למבוגרים ולמצוא דרכים להפר כללים. למשל כאשר בתי ספר החלו לקבוע כללים אפילו נגד נשיאת נשק צעצוע בלתי מזיק לבית הספר, חלק מהילדים החלו להביא אקדחי צעצוע זעירים וסכיני פלסטיק לכיסיהם והראו אותם בחשאי זה לזה, גאים בכך שהפרו חוק חסר היגיון שנכפה על-ידי מבוגרים (Corsaso & Eder, 1990).

חלק מהשגת עצמאות הוא לצבור אומץ - אומץ להתמודד עם אתגרים ומצבי חירום שהם חלק מהחיים. בקבוצות המשחק שלהם, הרחק ממבוגרים, ילדים משחקים בדרכים שמבוגרים עלולים לראות כמסוכנות ולכן עלולים לעצור את המשחק (ראו מכתב מס' 8). הם משחקים עם סכינים חדות ואש, מטפסים על עצים ומאתגרים זה את זה לטפס גבוה יותר. במשחקי פנטזיה ילדים קטנים מדמיינים את עצמם מתמודדים עם טרולים, מכשפות, דרקונים, זאבים וסוגים אחרים של טורפים ורוצחים. בכל משחק כזה ילדים לומדים כיצד לנהל פחד, מיומנות מכרעת עבור כל מי שמתכוון להישאר בחיים ולהתמודד אל מול הסכנות האמיתיות הניצבות בפני כולם בשלבים מסוימים במהלך החיים. ילדים לפעמים גם כועסים אחד על השני במשחק וללא התערבות של מבוגרים לומדים איך להתמודד עם כעס בדרכים שלא הורסות את החברות.

במשחק בינם לבין עצמם ילדים חייבים ליצור פעילויות משלהם ולפתור את הבעיות שלהם במקום להסתמך על דמות סמכותית חזקה שתעשה זאת עבורם. זהו אחד הערכים הגדולים של משחק הרחק ממבוגרים. במשחק כזה הם חייבים, כביכול, להיות המבוגרים, דווקא בגלל שאין בו מבוגרים. משחק הוא מרחב תרגול לבגרות ומבוגרים מקלקלים את המטרה הגדולה הזו כשהם מתערבים ומנסים לעזור.

יצירת והבנת מטרתם של חוקים/כללים

הבדל מהותי בין משחקי מבוגרים למשחקים של ילדים הוא שמבוגרים בדרך כלל מצייתים לכללים קבועים ומוגדרים מראש, בעוד שילדים רואים בדרך כלל כללים כדבר שניתן לשינוי. כאשר מבוגרים משחקים בייסבול, או Scrabble, או כמעט כל דבר, הם פועלים או מנסים לפעול לפי כללי המשחק ה"רשמיים". לעומת זאת כאשר ילדים משחקים, הם לעתים קרובות ממציאים את הכללים או משנים אותם תוך כדי המשחק (Youniss, 1994). זה נכון גם כשהם משחקים במשחקים כמו בייסבול או Scrabble, אם מבוגר לא נוכח במקום ומנסה לאכוף את הכללים הרשמיים. זו אחת הדרכים שבהן משחק ילדים הוא בדרך כלל יצירתי יותר ממשחק של מבוגרים - משחק חברתי של ילדים הרחק ממבוגרים מטפח יצירתיות בדרכים שמתרחשות רק לעתים רחוקות כאשר מבוגרים מעורבים.

הפסיכולוג ההתפתחותי המפורסם ז'אן פיאז'ה (Piaget, 1932) ציין לפני זמן רב שילדים מפתחים הבנה מתוחכמת ושימושית יותר של חוקים כאשר הם משחקים עם ילדים אחרים מאשר כאשר הם משחקים עם מבוגרים. אצל מבוגרים הם מתרשמים שהכללים קבועים, שהם יורדים מאיזו סמכות גבוהה ואי אפשר לשנות אותם. אבל כשילדים משחקים רק האחד עם האחר, בגלל השוויון הגדול יותר במערכת היחסים שלהם, הם מרגישים חופשיים לערער על רעיונות/כללים, מה שמוביל לעתים קרובות למשא ומתן ולשינוי כללים. הם לומדים בדרך זו שכללים אינם נוקשים, אלא רעיונות אנושיים שנועדו להפוך את החיים להוגנים ומהנים יותר וכי ניתן לשנות אותם כאשר הם אינם משרתים את המטרות הללו. שיעור חשוב זה הוא אבן יסוד בדמוקרטיה.

בנייה על הכישורים והערכים של תרבות המבוגרים

אפילו כשהם מבדלים את עצמם מתרבות המבוגרים, ילדים מייבאים תכונות של תרבות זו לתרבותם הם. ילדים משלבים בקביעות את פעילויות המשחק והערכים שהם מקפידים עליהם עם מבוגרים. זו הסיבה שילדים בתרבויות ציידים-לקטים משחקים בציד ולקט. מדוע ילדים בתרבויות חקלאיות משחקים בחקלאות, ומדוע ילדים בתרבות שלנו משחקים עם מחשבים? זו גם הסיבה שילדי ציידים-לקטים אינם משחקים במשחקים תחרותיים (המבוגרים בתרבותם נמנעים מתחרות), בעוד שילדים בחברה שלנו כן משחקים במשחקים תחרותיים (אם כי לא במידה שהם עושים כאשר מבוגרים מעורבים).

ילדים לא רק מחקים במשחק את מה שהם רואים בקרב מבוגרים. במקום זאת, הם מפרשים את מה שהם רואים, מנסים וריאציות שלו, ובכך שואפים להבין את זה. משחק ילדים הוא תמיד יצירתי. במשחק הם מתנסים בווריאציות חדשות ויצירתיות של נושאים שמקורם במבוגרים. כך כל דור חדש בונה על התרבות של דור ההורים במקום פשוט לשכפל אותה.

ילדים נמשכים באופן טבעי לחידושים העדכניים ביותר בעולם בו הם גדלים. לעתים קרובות מבוגרים חושדים בחידושים אלה אבל ילדים מאמצים אותם. אנו רואים זאת היום בלהיטות של ילדים ללמוד כיצד להשתמש בטכנולוגיית המחשב העדכנית ביותר ולעתים קרובות הם מקדימים את הוריהם בנושא זה. תרבות הילדים מתמקדת, באופן טבעי ומסתגל, במיומנויות החשובות בעולם שבו הם גדלים ולא בעולם כפי שהיה כשהוריהם גדלו. נראה שמבוגרים בכל דור מתלוננים על העובדה שילדיהם אינם משחקים כפי שהם שיחקו כשהיו ילדים (ראו מכתב מס' 62). זו סיבה נוספת לכך שילדים שואפים להתרחק ממבוגרים כשהם משחקים.

להסתדר עם אחרים כשווים

ההבדל העיקרי בין מבוגרים לילדים שמשפיע על האינטראקציה ביניהם קשור לכוח. למבוגרים, בגלל גודלם, כוחם, מעמדם, ניסיונם בעולם והשליטה במשאבים, יש כוח על ילדים. לכן אינטראקציות של ילדים עם מבוגרים בדרך כלל אינן מאוזנות, ובפער כוחות גדול. אם ילדים הולכים לגדול להיות מבוגרים יעילים עליהם ללמוד להסתדר עם אחרים כשווים. לרוב הם יכולים לתרגל זאת רק עם ילדים אחרים ולא עם מבוגרים.

תפקיד מרכזי של תרבות הילדים הוא ללמד ילדים כיצד להסתדר עם בני גילם ללא התערבות של סמכות חיצונית חזקה וילדים מתרגלים זאת ללא הרף במשחק חברתי. כדי לשחק עם אדם אחר, עליך לשים לב לצרכיו של האדם האחר ולא רק לצרכים שלך, אחרת האדם האחר יפרוש. אתה חייב להתגבר על נרקיסיזם. אתה חייב ללמוד לשתף. עליך ללמוד לנהל משא ומתן בדרכים המכבדות את הרעיונות של האדם האחר ולא רק את שלך. עליך ללמוד כיצד להביע את הצרכים והרצונות שלך ובו בזמן להבין ולנסות לענות על הצרכים והרצונות של חברך למשחק. אלה עשויים להיות הכישורים החשובים ביותר שבני אדם צריכים ללמוד לחיים מוצלחים. ללא יכולת זו לא ניתן לקיים נישואים מאושרים, חברות אמיתית או שותפות בעבודה.

הצורך ללמוד כיצד להתמודד עם אחרים בשוויון הוא הערך העיקרי של גדילה בתרבות של ילדים. זה עומד בבסיס כל שאר הדברים שילדים לומדים הכי טוב עם בני גילם. התקשורת של ילדים עם ילדים אחרים אותנטית יותר מזו שיש להם עם מבוגרים. הסיבה לכך היא שיחסים של מבוגרים עם ילדים הם יחסים של שליטה וכפיפות ולכן ילדים יכולים לתרגל עצמאות ואומץ עם ילדים אחרים טוב יותר מאשר עם מבוגרים, ללמוד טוב יותר על יכולת השינוי של חוקים ולתרגל עם ילדים בצורה חופשית יותר מיומנויות של מבוגרים.

כמעט הרסנו את זה

השתמשתי בזמן הווה בחלק גדול ממה שכתבתי, אבל למרבה הצער זמן עבר אולי היה מתאים יותר. במהלך העשורים האחרונים, על ידי הגבלת הפעילויות העצמאיות של ילדים (באמצעות שינויים חברתיים המתוארים במכתב ד4), כמעט הרסנו את תרבות הילדות. מסיבות שתוארו במאמר שלי לאחרונה ב-Journal of Pediatrics, אני משוכנע שההרס הזה הוא הסיבה העיקרית לכך שראינו עלייה כה גדולה בחרדה, דיכאון ואפילו התאבדות בקרב ילדים במהלך 60 השנים האחרונות. היום אנחנו רואים מספר הולך וגדל של צעירים שגדלים כשהם לא ממש יודעים איך להיות מבוגרים, מאחר שלא היה להם סיכוי קטן לתרגל את זה בילדותם.

עם זאת יש "חסד מציל" אחד. סיבה אחת לכך שאנחנו המבוגרים לא ריסקנו לחלוטין את תרבות הילדות וזה האינטרנט. יצרנו עולם שבו ילדים נמנעים במידה רבה מלהתכנס במרחב הפיזי ללא מבוגר אבל ילדים מצאו דרך אחרת. הם נפגשים, משחקים ומתקשרים באינטרנט. הם יוצרים חוקים ותרבות משלהם ודרכים להיות עם אחרים דרך האינטרנט. הם לועגים למבוגרים ומזלזלים בחוקי המבוגרים באינטרנט. הם, במיוחד בני נוער, חולקים מחשבות ורגשות עם חברים באמצעות הודעות טקסט ומדיה חברתית והם נשארים כמה צעדים לפני הוריהם ומבוגרים אחרים במציאת דרכים חדשות לשמור על הפרטיות שלהם בכל זה. לא מפתיע שעכשיו אנחנו רואים מבוגרים שמנסים לקחת את החופש הזה מהילדים (ראו מכתב מס' 45).

מחשבות נוספות

אתם עשויים לתהות: מהן ההוכחות לכך שילדים מרוויחים מהאינטרנט בדרכים שתיארתי? אכן, יש הרבה ראיות שאת חלקן תיארתי במכתבים ד3 ו-ד7 (מספרי מאמרים שפרופ' גריי פרסם בבלוג שלו), אבל אני מתכנן להוסיף על כך עוד ראיות במכתב אחד או יותר בעתיד.

ועכשיו, מה אתם חושבים על כל זה? Substack הוא בחלקו פורום לדיון. המחשבות והשאלות שלכם מוערכות וזוכות ליחס מכבד מצד קוראים אחרים, ללא קשר למידת הסכמה או אי הסכמה. הערותיהם ושאלותיהם המתחשבות של הקוראים מוסיפות לערכם של המכתבים הללו עבור כולם.

References

Corsaro, W. A., & Eder, D. (1990). Children’s peer cultures. Annual Reviews of Sociology, 16, 197-200.

Eibl-Eibesfeldt, I. (1989). Human ethology. Hawthorne, NY: Aldine de Gruyter.

Harris, J. R. (1998). The nurture assumption: Why children turn out the way they do. New York: Free Press.

Lancy, D. F., Bock, J., & Gaskins, S. (2010). The anthropology of learning in childhood. Lanham, MD: AltaMira Press.

Opie, I., & Opie, P. (1984). Children’s games in street and playground. Oxford, UK: Oxford University Press.

Piaget, J. (1932, 1965). The moral judgment of the child. New York: Free Press.

Turnbull, C. M. (1982). The ritualization of potential conflict between the sexes among the Mbuti. In E. G. Leacock & R. B. Lee (Eds.), Politics and history in band societies, 133-155. Cambridge: Cambridge University Press.

Youniss, J. (1994). Children’s friendships and peer culture: Implications for theories of networks and support. In F. Nestmann & K. Hurrelmann (Eds.), Social networks and social support in childhood and adolescence, 75088. Berlin, Germany: Walter de Gruyter.

Note: This letter is a revised version of an essay, with the same title, I published several years ago on my Psychology Today blog.

לקריאת המאמר המקורי לחצו כאן

עקרונות סאדברי

הרשמה לסאדברי