(מאמר זה הוא פרי עטה של דבורה לונדבך אשת צוות בית הספר Cedar Red שבבריסטול במדינת ורמונט, ארה"ב. תרגמה שושנה לונדון ספיר, מתוך האתר של סאדברי ירושלים)
אחד האתגרים הקשים ביותר העומדים בפני תלמידים המגיעים לבית ספר דמוקרטי במודל סאדברי הוא המעבר ממסגרת לימודית אחרת לכזו בה הם עצמם אחראים על חינוכם. הגם שכל תלמיד וכל משפחה מתנסים במאבקים הייחודיים להם כאשר הם מצטרפים לבית ספר דמוקרטי ומסתגלים אליו, במשך עשר השנים בהן עבדתי כחברת צוות בבית הספר Cedar Red נוכחתי בכמה דפוסים החוזרים על עצמם. מטרת מאמר זה היא להרגיע משפחות במידת האפשר ולומר להן כי אינן לבד בהתמודדות עם האתגרים ועם קשיי המעבר, וכי אם יפגינו סבלנות ואמון עוד יראו את האור שבקצה המנהרה. גם אם התיאור הבא לא ישקף את ניסיונה של משפחה כלשהי, אולי היא תוכל לשאוב עידוד מההשוואה.
בדרך כלל, התלמיד המגיע לבית הספר נראה מאושר ונרגש בגין הצטרפותו. תחילה הוא נראה כמעט באופוריה: המשא של חינוכו הקודם ניטל ממנו והוא חש חופשי ונטול מעמסה. בשבועות הראשונים נוטים התלמידים להקפיד וליצור קשר עם אנשי הצוות, כאשר הם חולקים אתם סיפורים, מראים להם דברים שהם עובדים עליהם וכו'. לעתים קרובות באותם שבועות ראשונים מציינים ההורים באיזו התלהבות בנם או בתם הולכים לבית הספר, וכמה הם נראים מאושרים ורגועים. בשלב זה ההורים בדרך כלל שלמים עם נטילת הסיכון שברישום ילדיהם, ומעוּדדים בגלל קלות המעבר. בקיצור, כולם מאושרים.
בשלב הבא נראה לעתים קרובות כאילו הילדים נסגרים. רבים מתחילים להתרחק מאנשי הצוות, ואם במקרה הם נתקלים בנו וצריכים לדבר אתנו הם עושים זאת כמה שיותר בקיצור ובריחוק. הם מקפידים להימנע מקשר עין. לעתים קרובות הם בוחרים לעסוק בפעילות אחת בלעדית (בנים עשויים לבחור במחשב, בנות לקרוא), אבל בלא אותו להט נראה לעין שהוא תו ההיכר של קשר אמיתי. לעתים קרובות הורים רואים בזה את תקופת המעבר הקשה ממנה הזהרנו אותם, ומקבלים את זה, אבל חרדתם גוברת ככל שעובר הזמן.
השלב הבא אין בו כדי להרגיע הורים. למעשה, כאן מגיע על פי רוב האתגר האמיתי. תלמידים, אשר על פי השקפתי חווים מאבק איתנים וחשבון נפש מחודש, מתחילים לשוטט בלא מטרה. אינם עוסקים בדבר אלא נעים מחדר לחדר כאשר כל העת הם נשארים בשולי הדברים. בתקופה זו אנו עשויים לשמוע מהתלמיד: "משעמם לי, משעמם כאן“. הם נראים בלתי ממוקדים, בלתי מעורבים ולפעמים זועמים. הם נמנעים מכל דבר הנראה מובנה או שאנשי צוות מעורבים בו, וממשיכים להימנע מקשר עין עם מבוגרים או מכל סוג של קשר עם אנשי הצוות. אין זה נדיר בשלב זה שהתלמידים יעשו בעיות בבית הספר תוך הפרה סדרתית של חוקי בית הספר ובדיקת גבולות שגורמת לתלונות חוזרות לוז"פ. הורים מדווחים לנו לעתים בשלב זה שילדם נעשה מאד גס רוח בבית וכי הוא מתלונן שבית הספר משעמם אותו.
תקופה זו עשויה להמשך זמן רב. דרוש אומץ רב להורים (אשר בדרך כלל ממילא מפקפקים בגישה החינוכית של בית הספר) לתמוך בילדיהם במשך תהליך זה. קשה מאד לראות את ילדך נאבק, סובל, מתלונן משעמום, ועוד לתת לו את המסר: "אתה תתגבר. אני יודע שאתה יכול“. אנו יכולים רק לנחש מה עובר על התלמיד, אך אין ספק שהוא מתמודד עם כמה שאלות יסוד של "להיות“[fre1 inbal" : [מי אני?“, "מה אני רוצה להיות?", "מה המשמעות של כל זה?" בשלב זה, תלמידים חרדים או תלמידים שהוריהם חרדים יבקשו שיעור קבוצתי או פרטי. כאנשי צוות מאד ברור לנו שבקשת השיעור משקפת יותר דאגה מאשר עניין אמיתי, ושהיא רק מאריכה את הכאב של היענות לסדר היום של אחרים, אך אנו נענים בגלל שהם מתעקשים (אם כי השיעורים בדרך כלל אינם נמשכים יותר מכמה מפגשים). בדרך כלל ההורים מאד חרדים בשלב זה, לא רק בגלל שהם רואים את ילדם כחסר מוטיבציה אקדמית, אלא גם בגלל שהם רואים את ילדם משוטט באין מטרה והם דואגים לו מבחינה חברתית.
שלב זה מעמיד במבחן קשה את אמון ההורים ביכולת ילדיהם להתוות את חינוכם.
בשלב הבא מתרחש שינוי מופלא. לעתים השינוי הדרגתי ומתרחש בצעדים כה קטנים שאנו כאנשי צוות צריכים להיזכר בתקופה שלפני חודשים כדי לשים לב לשינוי הדרמטי בתלמיד. במקרים אחרים אנו מופתעים ממהירות השינוי. בכל מקרה, התלמידים מתחילים להקרין בטחון עצמי. בעוד שקודם הם הרגישו שבירים ואבודים, כעת הם נראים כאילו הם באים ממקום של כוח ורגיעה גוברים. חוסר מנוחתם נעלם והם נשאבים לתוך דברים בצורה חדשה וממוקדת. כאנשי צוות, אנו מתחילים לראות שהתלמיד הגיע להשלמה עם השוויון בחלוקת הכוח בבית הספר. בדרך כלל מספר התביעות לוז"פ יורד והתלמיד מפגין בהירות לגבי מה שאנו כאנשי הצוות נעשה או לא נעשה, ומה שהוא, כחבר קהילה וכאדם אוטונומי, חופשי לעשות. הוא מתחיל להסתכל לאנשי הצוות בעיניים ולפתח עניין כן בקשר אתנו. מאד נוגע ללב לראות תלמידים היוצאים מחוזקים ומאוזנים לאחר מאבק כזה. הדבר מבטא היטב את האומץ ואת הדחף העז של בני האדם, שכאשר הם חופ
שיים לעשות זאת, מאתגרים את עצמם במידה הולכת וגוברת כדי להפוך לטובים ביותר שהם יכולים להיות. ואולם ההורים עדיין סובלים מאי נוחות גם בשלב זה. התלמידים אינם בהכרח מעורבים בפעילות אקדמית ואינם מבלים את זמנם בדרכים שנראות להורים שלהם ראויות. טרגי בעינינו כי בית הספר מאבד ילדים בשלב זה ממגוון סיבות. תמיד מאד עצוב לראות כיצד מאבק האיתנים שהם התנסו בו אינו זוכה להכרה.
בשלב האחרון התלמידים נראים שלמים לגמרי עם העיסוק בו הם בוחרים, בין אם הוא אקדמי או אמנותי, קבוצתי או פרטני, חריג או שגרתי. כל מה שהם מתמודדים אתו מתאפיין במעורבות ובטחון עמוקים. תלמידים שוקעים במגוון רחב של פעילויות, אך מה שבולט בכולן הוא ההעדר המובהק של הרעב לאישור מבוגרים שכה מאפיין תלמידים בבתי ספר קונבנציונליים. חלק מהתלמידים נעשים מעורבים ביותר בניהול בית הספר, חלק בכלל לא, אך נראה שלכולם משותף יחס של כבוד למקום שאיפשר להם לגלות מחדש את שביליהם האישיים. לסיום אני רוצה להדגיש שכל התלמידים שונים זה מזה. חלק באים אלינו כשהם פגועים מאד מהיותם נתונים לסדר היום של אחרים. חלק פחות. אך כל התלמידים יזדקקו לזמן כדי להסתגל לבית ספר מסוג זה ופרק הזמן הזה יכול לנוע בין כמה שבועות לכמה שנים. זמן זה הוא מתנה שניתנת להם ותוצאת המתנה היא אנשים מעולים ובטוחים בעצמם.