top of page

שיעור באחריות במגמת הסבלנות...

מאת: טיה שלם, חברת צוות


אחד המבנים שלנו נקרא הווזה"פיה ויש בו שלושה חדרים. חדר ספרייה, חדר וזה״פ (ועדת זכויות הפרט - בו מתקיימים דיוני הרשות השופטת) וחדר וג״צ (ועדה גבוהה לצדק שדנה בנושאים שהועברו לדיון נוסף ובערעורים שמוגשים על החלטות וזה"פ). כאשר החדרים לא מאכלסים את הפעילות הייעודית שלהם, אפשר לשבת ולהיות שם בחופשיות.


יום ששי הוא בדרך כלל יום רגוע. הגעתי לוזה"פיה והשקט הורגש. באמת מרגיש לי כמו בית. ביום יום אנחנו נפגשות בפינות שונות של בית הספר. מדברות. משחקות. בוהות. ממציאות. מתווכחות. חיות. פתחתי את דלת הספרייה להגיד שלום וישבו שם שלוש חברות קהילה. לאחר ששמחנו לראות אחת את השנייה התייחסתי לארומה של פיצה שהגיעה לאפי. זה הפתיע אותי כי בהתאם לנהלים אסור להכניס לספרייה אוכל או שתייה. הן הסבירו שכמובן לא אכלו שם אבל הן עוזרות לאחת מהן עם רוטב פיצה שנמרח לה על כל התיק. 

ואז התחלתי לראות סביבי ניירות טישו עם רוטב פיצה. חלק על השולחן וחלק על הרצפה בחדרים שליד. אמרתי להן שאני רואה ניירות טישו עם רוטב פיצה בכל מיני מקומות (לא רק בספרייה) ולא רק בפח. בינתיים עברנו מהספרייה והתיישבנו בוזה״פ. זו שהתיק שלה התלכלך אמרה לי שהיא שמה את הטישו בפח והרוח העיפה אותו (הייתה באמת רוח חזקה). עניתי לה שגם אם הרוח העיפה זאת עדיין אחריות שלה. היא התנגדה לכך ולא הייתה לה סבלנות לזה. הדבר הבא שרציתי לעשות זה להמשיך באותו הקו. להמשיך לומר לה שזאת אחריות שלה. אבל אז קרה משהו מעניין. הבנתי שזה לא יעבוד כי היא לא איתי, אז בחרתי במשהו קצת אחר. 

אנחנו יושבות בחדר שבמרכזו שולחן ענק. אני בצד אחד של השולחן, היא על הספה ממול. בינינו, על השולחן, כמו על במת מיצג מפוארת, מונח טישו מלא ברוטב פיצה. אני בוחרת להתבונן עליו ודרכו. בתחושות שנעות בי ומגרדות בכפות ידיי… רוצה פשוט לקחת את הטישו הזה ולזרוק אותו לפח. אבל אני מחליטה לסמוך על ההחלטה שלי לשהות עם הסיטואציה וממשיכה להיות בחדר ולהקשיב להתרחשות מחוצה אלי ובתוכי. 

והנה מייצג הטישו מקבל קהל ובדיוק נכנס לחדר סיור להורים מתעניינים שהגיעו למפגש היכרות עם בית הספר, אשר מודרך על ידי אחת התלמידות הוותיקות שלנו. היא מסבירה על הוזה״פ, עונה לשאלות בצורה בהירה ומעניינת ואני מרותקת לטישו. הוא פתאום נראה לי כל כך גדול. עומד שם במרכז החדר. 

ואז עלה לי רעיון. התחלתי לחשוב על משמעות המילה אחריות, חיפשתי משהו שיוכל להוות מטאפורה לדבר שתלוי בדבר ועלתה במוחי… רכבת. 

לקחתי דף וטוש. התיישבתי ליד הטישו והתחלתי לצייר מסילה. תוך כדי שאני מציירת מגיעה אחת מחברות הקהילה הצעירות ומתלהבת. ״וואו, טיה, זה מהמם״. ואז אני פונה ל"אמנית הטישו" :) ולעוד שתי בנות שנמצאות לידה ואומרת שיש לי שאלה תוך כדי שאני מציירת ליד המסילה איש: "זה האיש שאחראי על המסילה". אני מתחילה לצייר את הכובע שלו והן מיד מצטרפות לציור. מציירות לו בגדים ופרצוף. אני ממשיכה, "ואלו שלושה ילדים שהיו קצת שובבים והרסו כמה אדנים במסילה. אבל הם ברחו ואף אחד לא יודע מי עשה את זה". הן מיד מציירות אותם במנוסה ואני ממשיכה, "אבל יש בעיה כי עוד מעט מגיעה רכבת ומה יקרה אם היא תעבור שם והמסילה שבורה"? בזמן הזה, אותה חברת קהילה שלא רצתה לשאת באחריות על הטישו כבר נעלמה לה ונשארתי עם שאר הילדות. 

הן חושבות על הסוגיה ואומרות שזה יכול להיות מסוכן. ואז אני שואלת "אז מי לדעתכן אחראי על התיקון"? 

כולן מצביעות על האיש עם הכובע. 

סיימנו את זה. כבר הייתי צריכה לזוז לפעילות הבאה אז ביקשתי מאחת הבנות שהמשיכה את הציור לסדר בשבילי את הטושים כי אני צריכה ללכת. היא נענתה בשמחה. 

לאחר כמה דקות פגשתי את האחראית על הטישו ואמרתי לה שבסוף היא לא ענתה לי על השאלה - "מי אחראי למסילה"? 

היא אמרה בחדות וללא ספק שזה כמובן האיש עם הכובע. 

ואז באופן מפתיע היא המשיכה ואמרה לי: "אההה אז אני אחראית גם על הטישו כי הוא היה שלי". חייכתי ואמרתי לה שזה מאוד משמח אותי שהיא הבינה את זה. "אז את הולכת לשים אותו בפח"? והיא קפצה ממקומה… המשכתי בענייני אבל מאוחר יותר הייתי חייבת להציץ והתשובה כבר בתמונה… :)



21 views0 comments

Recent Posts

See All
bottom of page