על תרבות, קונפורמיזם, חינוך ומה שביניהם

פרופ' פיטר גריי כתב מאמר תחת הכותרת: "נורמות חברתיות, שיפוטים מוסריים והורות לא רציונלית".

אין בו דיון על בתי ספר באופן ישיר, אבל ניתן להקיש ממנו על דברים רלוונטים להבניית המרחב החינוכי בו ילדים מתחנכים.

מעט ארוך, אבל לדעתי מעניין ומעורר מחשבה.

בסוף המאמר מופיע קישור למאמר המקורי. מי שיפתחו את הקישור יוכלו לקרוא תגובות של קוראים וגם להוסיף מחשבות/הערות לדיון.

על תרבות, קונפורמיזם, חינוך ומה שביניהם.

---

נורמות חברתיות, שיפוטים מוסריים והורות לא רציונלית

מאת: פרופ' פיטר גרי תרגום: חנן ריינר

חברים יקרים,

כולנו, אם כי בדרגות שונות, קונפורמיסטים חברתיים, בין אם נודה בכך ובין אם לא. אנחנו בדרך כלל עושים מה שאחרים בחברה שלנו עושים. זה חלק מהטבע האנושי שלנו. לא יכולנו להתגבש ולחיות בחברות אנושיות אם לא היינו קונפורמיסטים. במידה רבה קונפורמיות היא דבר טוב.

מידע וסיבות נורמטיביות לקונפורמיות

פסיכולוגים חברתיים מציגים בדרך כלל שתי סיבות עיקריות לקונפורמיות. האחת קשורה למידע ותכליתיות.

אם אנשים עוברים על גשר א' ונמנעים מלעבור על גשר ב', ייתכן שהם יודעים משהו על הגשרים שאנו לא יודעים. אם כך ליתר ביטחון מוטב שגם אנחנו נעבור על גשר א'. יתרון גדול של חיים בחברה הוא שאנחנו לא צריכים ללמוד הכל על ידי ניסוי וטעייה. אנחנו לא צריכים לנסות ללכת על גשר ב' שיתמוטט עלינו כדי ללמוד להימנע ממנו. אנחנו רק מסתכלים ורואים שאנשים אחרים נמנעים מלעבור על ב' ושאלה שעוברים על א' שורדים ואז גם אנחנו מתנהלים באותה דרך. סוג זה של השפעה חברתית מכונה על ידי פסיכולוגים חברתיים כ"השפעה אינפורמטיבית".

סיבה נוספת לקונפורמיות נועדה לקדם לכידות קבוצתית וכדי שנהיה מקובלים על אחרים בקבוצה. כדי לשרוד ולחיות ברווחה אנחנו תלויים בחברות בקבוצות חברתיות כגון להקות, שבטים, אומות, קבוצות ידידים או קבוצות עבודה. קבוצות חברתיות יכולות להתקיים רק אם קיימת מידה מסוימת של תיאום התנהגותי בין חברי הקבוצה וקונפורמיות מאפשרת לקבוצה לפעול כיחידה מתואמת ולא כקבוצה כאוטית של פרטים נפרדים. אנו נוטים לאמץ את הרעיונות, המיתוסים וההרגלים של הקבוצה שלנו מכיוון שזה יוצר תחושת קרבה לאחרים, מקדם את הקבלה שלנו על ידם ומאפשר לקבוצה לתפקד כיחידה. כולנו חוצים על גשר א' כי אנחנו עם גשר א' וגאים בכך! אם אתה חוצה על גשר ב' אתה עלול להיראות כאילו אתה לא רוצה להיות אחד מאיתנו, או שאתה עלול להיראות מוזר ולכן אולי מסוכן לנו. לא לציית לנורמות קבוצתיות זה להיות לא נורמלי, שזה קרוב לאנורמלי, מה שעלול להיראות מסוכן. השפעה חברתית הפועלת דרך הרצון של כל אדם להיות חלק מקבוצה או לקבל אישור מהקבוצה נקראת "השפעה נורמטיבית".

כל זה טוב ויפה, אבל לפעמים הנטייה האנושית החזקה שלנו להיות קונפורמים יכולה לגרום לנו לומר או לעשות דברים שבאופן אובייקטיבי אינם הגיוניים. דברים שעשויים להיות מטופשים בעליל, או במקרים מסוימים אפילו טראגיים.

ניסויי המעבדה הקלאסיים של סולומון אש בנושא קונפורמיות

נתחיל עם דברים שיכולים להיראות טיפשיים לפני שנעבור לדברים שעלולים להיות טראגיים. נתחיל עם דוגמה מסדרת ניסויים קלאסית שערך הפסיכולוג החברתי סולומון אש בשנות ה-50 (של המאה הקודמת).

המחקר של אש (1956 ,Asch) התנהל כך: מתנדב-סטודנט הוכנס למעבדה והושב עם שישה עד שמונה סטודנטים נוספים. לקבוצה נאמר שהמשימה שלהם היא לשפוט את אורכי השורות. בכל ניסוי הראו להם קו סטנדרטי אחד, לצידו שלושה קווי השוואה והם התבקשו לשפוט איזה קו היה באורך זהה לאחרים. כמשימה תפיסתית זה היה קל ביותר. קו השוואה אחד היה בבירור באורך זהה לקו אחר והשניים האחרים היו בבירור שונים באורכם. תחילה נבדקים ביצעו את המשימה לבד וכמעט ולא טעו. כאשר המשימה נעשתה בקבוצה, כל המשתתפים למעט אחד שיתפו פעולה עם החוקר. למשתפי הפעולה נאמר להם להשיב במכוון באופן שגוי ולומר זאת בטון החלטי. כל התשובות נאמרו בקול רם על ידי חברי הקבוצה בזה אחר זה לפי סדר הישיבה והנסיין היה תמיד מי שהשיב אחרון. השאלה הייתה האם הנבדקים יושפעו מהתשובות השגויות? התוצאות היו שב37% מהמקרים נבדקים אימצו את עמדת הקבוצה למרות שהייתה שגויה.

במחקר מאוחר יותר, אש הראה שהסיבה העיקרית להתאמה במקרה זה הייתה נורמטיבית ולא אינפורמטיבית - כאשר נסיינים השיבו בעילום שם באופן שאחרים לא שמעו את שיקול דעתם, היה להם הרבה יותר סיכוי להשיב באופן נכון. אם כולם סביבך מתעקשים ששחור הוא לבן, נדרש אומץ רב (או אולי טיפשות?) כדי שתאמר בקול רם, "לא, זה שחור, לא לבן".

כריכת רגל סינית: נורמה חברתית שנמשכה אלף שנים

לכל תרבות יש נורמות חברתיות שאנשים מאמצים בעיקר בגלל ההשלכות השליליות שעלולות להיות במידה ולא יתנהגו בהתאם למקובל. בדרך כלל לרוב הנורמות הללו אין השלכות שליליות, אבל חלקן מזיקות ולעיתים אכזריות. דוגמה לכך היא כריכת רגל סינית.

במשך כאלף שנים, החל מהמאה ה-10 ועד למאה ה-20, בנות בסין הפכו לנכות באופן שגרתי באמצעות תהליך של קשירת רגליהן. הדבר החל בין גיל 4 ל-6, כשכפות רגליהן של בנות היו נקשרות בחוזקה עם עטיפה הדוקה יותר ויותר. התהליך כלל שבירה מכוונת של עצמות האצבעות ועצמות אחרות בכפות הרגליים וסלסול האצבעות השבורות כלפי מטה, כך שכפות הרגליים שגדלו נראו יותר כמו פרסות מאשר כרגליים. הכריכה נעשתה על ידי אמה של הילדה או אישה שנבחרה על ידי האם. המטרה הייתה להגיע לכף רגל של לא יותר מ-3 אינצ'ים סיניים (כ10 ס"מ)), שיתאימו לנעלי בית זעירות ממשי. התהליך היה מכאיב והביא לפגיעה בבנות שבמשך כל חייהן הצטרכו ללכת בצורה מזעזעת שנראתה בסין באותה תקופה כשיא הנשיות. התהליך גם גרם לעתים קרובות לזיהומים כאלה שנערות ונשים רבות מתו מנמק.

היסטוריונים טוענים שמנהג זה החל במאה ה-10, כאשר הקיסר לי יו הוקסם מאחת הפילגשים שלו שכפתה את רגליה ורקדה בפיתוי על בהונותיה (Foreman, 2015). נשות חצר אחרות החלו לכבול את רגליהן ובהדרגה הדבר התפשט והקצין. באמצע המאה ה-17 הנוהג היה כה נפוץ שכמעט לכל הבנות והנשים ברחבי סין היו כפות רגליים מעין אלה (Schiavenza, 2013). היחידות שלא היו חלק מכך הן בנות ממשפחות עניות מאוד, במיוחד בקרב אנשי האקה האתניים, בהן נערות ונשים צריכות לעבוד בשדות או בסירות, עבודות שאי אפשר לבצע עם רגליים כבולות. רגליים לא קשורות הפכו לסימן של היותן ממעמד נמוך שיוכלו להינשא רק לאדם ממעמד נמוך.

בתקופות שונות במהלך ההיסטוריה של אלף שנים אלה אורגנו קמפיינים כדי לנסות לבטל את כריכת הרגליים, אך הנורמה החברתית הייתה כה חזקה שמהלכים אלה בדרך כלל לא צלחו. רק במאה ה-19, עם חשיפה לרעיונות מערביים, החלו נשים מהמעמד הגבוה להפסיק לכבול את רגליהן של בנותיהן, מה שהוביל לבסוף בתחילת המאה ה-20, להכחדת הנוהג התרבותי הזה לחלוטין.

נורמות חברתיות המשפיעות על שיטות הורות בתרבות שלנו כיום

איננו קושרים את רגלי ילדינו, אבל יש דרכים אחרות בהן אנחנו מפריעים להתפתחותם. ילדים מטבעם נועדו להתפתח פיזית, חברתית, רגשית ואינטלקטואלית, בעיקר באמצעות משחק מכוון-עצמית ובאמצעות חקירה יחד עם ילדים אחרים. לאורך מרבית ההיסטוריה האנושית, למעט זמנים ומקומות של עבדות או עבודת ילדים אינטנסיבית, ילדים בילו חלקים גדולים מזמנם במשחק ובחקירה עם ילדים אחרים הרחק ממבוגרים. זה היה מקור השמחה העיקרי שלהם והדרך הטבעית שלהם ללמוד כיצד לתפקד כבני אדם עצמאיים, אחראים ומוכשרים. עד לפני חמישים שנה עדיין היה נוהג מקובל להורים "לגרש" ילדים מהבית, שם היו מוצאים ילדים אחרים ומשחקים כאוות נפשם. עם זאת במהלך העשורים האחרונים, בארצות הברית ובכמה מדינות אחרות, התפתחו בהדרגה נורמות חברתיות שמונעות משחק כזה (התייחסתי לכך גם במאמר 41 במדור זה).

יש סיבות טובות להאמין שנורמות אלו של הגבלת חירותם של ילדים הן הגורם העיקרי לרמות הגבוהות במיוחד של חרדה, דיכאון והתאבדות בקרב צעירים בעשורים האחרונים. אני לא בטוח שמניעת משחק מהילדים היא פחות אכזרית מאשר לכבול את רגליהם.

כיום לחצים חברתיים חזקים פועלים נגד כל הורים שמבינים את הערך של משחק וחקירה חופשיים של ילדיהם אך ללא פיקוח. במאמר מס' 53 תיארתי צורה אחת של לחץ זה, החשש שמישהו יתקשר למשטרה או לשירותי הגנת הילד (CPS) אם יראה ילד בחוץ ללא השגחת מבוגר בקרבת מקום. אבל הפחד הרבה פעמים מעבר לזה הוא שהורים חוששים להיחשב כהורים לא טובים על ידי הורים אחרים.

הורות מגוננת (יתר) כציווי מוסרי

לעיתים נורמות חברתיות לובשות צורה של ציוויים מוסריים, וכשזה קורה קשה במיוחד לאנשים להפר אותן. שיפוטים מוסריים מעיבים וגוברים על השכל הישר. אם נוהג נתפס כלא מוסרי, הוא נתפס כשגוי גם אם ראיות והגיון יכתיבו שמשהו אחר מועיל. הנורמה הנוכחית שלנו של הגנה קיצונית על ילדים הפכה, למרבה הצער, לא רק לנורמה חברתית, אלא לציווי מוסרי. אם אתה לא צופה בילד שלך כל דקה (או שיש איזה שומר אחר צופה), אתה, בעיני אנשים רבים, עושה משהו לא מוסרי. וזה לא ישנה שהשכל הישר מצביע על כך שהילד נמצא בסיכון מינימלי ביותר ויש לו הרבה מה להרוויח מחוויות של עצמאות.

לפני מספר שנים, חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה אירווין, פרסמו מאמר הממחיש כיצד שיפוטים מוסריים יכולים להעיב על ההיגיון שלנו (Thomas et al., 2016). במחקרם, יותר מ-1,500 משתתפים בוגרים, מרקעים שונים, קראו סיפורים בהם הילד נותר לבדו במשך תקופה מסוימת. לדוגמה, בסיפור אחד נשארה ילדה בת 8 כשהיא קוראת ספר במשך 45 דקות בבית קפה במרחק רחוב מההורה שלה. לאחר כל סיפור המשתתף התבקש לדרג בסולם של 1 (הנמוך ביותר) עד 10 (הגבוה ביותר) את מידת הסכנה שהילד נמצא בה בזמן שההורה לא נמצא אתו.

למרבה הפלא, דירוג הסכנה הנפוץ ביותר לכל סיפור היה 10 - הסכנה הקיצונית ביותר האפשרית - והממוצע היה בערך 7. הרעיון הוא שהדירוגים הגבוהים מייצגים, בין השאר, השפעה של שיפוט מוסרי הנתמך בממצא שהסכנה בדירוגים היתה גבוהה משמעותית כאשר הסיפור הצביע על כך שההורה השאיר את הילד לבדו בכוונה מאשר כאשר הסיפור הצביע על כך שהילד נותר לבד בגלל תאונה בלתי נמנעת שהרחיקה את ההורה.

כפי שהחוקרים מציינים, השכל הישר יציע שילד שנשאר לבדו בכוונה יהיה בטוח יותר מילד שנותר לבדו בגלל תאונה, מכיוון שבמקרה הקודם סביר להניח שההורה היה נוקט באמצעי זהירות לגבי בטיחות או יודע שהילד בוגר מספיק כדי להתמודד עם הזמן לבד. העובדה שהתוצאות היו הפוכות מהשכל הישר מצביעה על כך שהמשתתפים, כנראה שלא במודע, העניקו משקל גבוה יותר לסכנה כדרך להאשים את ההורה בהפרת מה שהם תפסו כציווי מוסרי של התבוננות רציפה בילד.

הטענה שלי כאן היא שהורים רבים שמבינים את ערכה של פעילות עצמאית בחוץ עלולים בכל זאת למנוע זאת מחשש שהם ייחשבו להורים רעים בעיני בני גילם. הבן שלי קורא לזה "הורות מתגוננת". זה גם די סביר שהורים רבים הפנימו את הציווי המוסרי כך שהם יחשבו על עצמם כהורים רעים אם היו מאפשרים לילדיהם חופש כזה, למרות שהם יודעים שהחופש יהיה בטוח ומקדם צמיחה.

מחשבות נוספות

איך נוכל לשנות את הנורמה החברתית המשתקת הזו ולחזור לשכל הישר? זה משהו שדיברתי עליו בעבר ואמשיך לעשות במכתבים עתידיים. אבל עכשיו אני מתעניין במחשבות ובשאלות שלך, אותן תוכל להעלות בתגובות למטה. אם אתה הורה, אילו לחצים חברתיים חווית שהובילו אותך להגביל את ילדך בדרכים שלדעתך היו אובייקטיבית לא רציונליות ולא טובות לילדך? או, אם התנגדת ללחצים החברתיים, איך עשית זאת? כיצד נוכל, כחברה, להפחית את הנטייה שלנו לשפוט הורים במונחים מוסריים ולהפוך את ההיגיון הישר והנתונים האמיתיים לבולטים יותר בהחלטות שלנו לגבי אופן ההתייחסות לילדינו?

References

Asch, S.E. (1956). Studies of independence and conformity. A minority of one against a unanimous majority. Psychological Monographs, 70(9), 1–70.

Foreman, A. Why foot binding persisted in China for a millennium. Smithsonian Magazine, Feb., 2015.

Schiavenza, M. The peculiar history of foot binding in China. The Atlantic, Sept. 16, 2013.

Thomas, A., Stanford, P. K., & Sarnecka, B. W. (2016). No child left alone: Moral judgments about parents affect estimates of risk to children. Collabra, 21, 1-15.

(קישור למאמר המקורי עם אפשרות לכתיבת תגובה וקריאת התייחסויות של קוראים אחרים)

עקרונות סאדברי

הרשמה לסאדברי