top of page

משעמם לי!

חנן ריינר

צירוף המילים "משעמם לי" או "משעמם", הוא צירוף שכיח למדי בבית הספר (למען האמת,

גם במסגרות חינוכיות קודמות בהן הייתי). כמעט ואין יום שאני מדבר עם ילדים/ות, שלא יהיו

מי שישמיעו את צירוף המילים.

התשובה שלי היא תמיד: " שעמום זה חלק ממה שעושים בבית הספר, זה חלק

מ"תכנית הלימודים" שלנו. יכול להיות שתשתעממו שעה, שנה או אולי יותר. אצלנו יש לכם

את הזמן להשתעמם וכך תוכלו לגלות מה מעניין אתכם. קחו את הזמן. כשתחליטו זה יכול

להיות משהו שתרצו לעשות מעט זמן, או הרבה זמן, אי אפשר לדעת. אבל זאת תהייה

החלטה שלכם וזה חשוב מאוד".

ברוב הפעמים אני נתקל במבט מתפלא לעיתים ספקני. יהיו מקרים שאמשיך ואשאל, "האם

הייתם רוצים שנגיד לכם מה לעשות עם הזמן שלכם"? התשובה הנפוצה היא: "לא. אבל

משעמם". אמירה שמבטאת חוסר שביעות רצון ולא משנה מה הנסיבות. בקיצור, משעמם –

לא טוב. שיגידו לי מה לעשות – לא טוב. שאני אבחר מה לעשות – קשה.

בואו נודה, זה לא פשוט להשתעמם. אף אחד לא אומר לך מה לעשות, את/ה אחראי/ת על

עצמך וללא הנעה אישית כלשהי דברים לא יקרו מעצמם.

הקושי נראה לי משמעותי עוד יותר מאחר שאנחנו רגילים (לדעתי היום יותר מתמיד) להפיג

את השעמום באמצעות דברים שאחרים מייצרים עבורנו.

בהקשר לזה, אני נזכר בדברים שכתב אריך פרום בספרו "אומנות האהבה":


הקפיטליזם המודרני זקוק לבני אדם שישתפו פעולה בשקט ובמספרים גדולים. שרוצים

לצרוך יותר ויותר ושטעמיהם רגילים ואפשר לחזותם ולהשפיע עליהם בקלות. הוא זקוק לבני

אדם שמרגישים חופשיים ועצמאיים, לא כפופים לשום מרות או עיקרון או מצפון – ועם זאת

מוכנים להיות נשלטים, לעשות את המצופה מהם, להשתלב במנגנון החברתי בלי שום

חיכוך, שאפשר להנחותם בלי כוח, להנהיגם בלי מנהיג, לדרבנם בלי מטרה – חוץ מהמטרה

להצליח, לנוע, לתפקד, להתקדם.

מהי התוצאה? האדם המודרני מנוכר לעצמו, לזולת ולטבע. הוא נהפך לסחורה והוא חש את

כוחות החיים שלו כהשקעה החייבת להביא לו את מירב הרווח שניתן להשיג בתנאי השוק

הקיימים. היחסים האנושיים הם בעיקרם יחסים בין אוטומטים זרים זה לזה, שכל אחד מהם

מבסס את בטחונו על היצמדות אל העדר ועל הליכה בתלם המחשבה, ההרגשה או הפעולה.

בעוד כל אחד מנסה להיות קרוב ככול האפשר אל כל השאר, נותרים הכל בודדים לגמרי,

חדורים תחושה עמוקה של חוסר בטחון, חרדה ואשמה שתמיד נוצרת כאשר אי אפשר

להתגבר על הנפרדות האנושית.

הציוויליזציה שלנו מציעה סמי הרגעה רבים המסייעים לבני האדם להשכיח מעצמם את

הבדידות הזאת. ראשית כל השגרה הקפדנית של העבודה המכאנית, המאורגנת,

הבירוקרטית, המסייעת לבני האדם להמשיך להיות לא מודעים למאווייהם האנושיים

היסודיים ביותר ... (אריך פרום, אמנות האהבה, עמודים 77 – 78).


אז למה אני בעד שעמום? מאחר שזה יוצר הזדמנות לנתק את הטייס האוטומטי,

להפסיק/למתן את הצריכה של דברים מן המוכן, להיות עם עצמנו, לצאת למסע ולגלות ...

Comments


bottom of page