כדאי שתתעלמו יותר מהילדים שלכם

מאת: פרופ' דרבי סקסבי, פסיכולוגית קלינית ופרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת דרום קליפורניה

מאנגלית: גלית נובומייסקי פרנקל, התפרסם בעיתון הארץ, ב19.9.24

אנחנו מריצים אותם בין חוגים, מקדישים להם "זמן איכות", ומתאמצים לבדר אותם. אבל זה לא מה שילדים צריכים

לאחרונה שוחחתי עם האנתרופולוג בארי היולט שחוקר את גידולם של ילדים בחברות ציידים־לקטים במרכז אפריקה. הוא הסביר לי שילדים בחברות אלה מבלים אמנם זמן רב עם הוריהם — הם מצטרפים אליהם במהלך היום ולעתים קרובות עוזרים במשימות כגון חיפוש מזון — אך לעתים רחוקות הם מהווים את מושא תשומת הלב העיקרי של הוריהם. הילדים לפעמים משתעממים, לפעמים עסוקים, ומבלים חלק גדול מזמנם בהתבוננות במבוגרים שעושים דברים של מבוגרים.

הורים בחברות מתועשות מודרניות נוקטים לעתים קרובות גישה הפוכה. בזמן היקר שבו אנחנו לא עובדים, אנחנו שמים את ילדינו במרכז תשומת הלב שלנו, מפעילים ומשעשעים אותם באופן מודע. אנחנו מסיעים אותם לשיעורי ספורט ומוזיקה, שם מבוגרים צופים בהם ועוקבים אחריהם, ולא להפך. אנחנו מעריכים "זמן איכות" על פני כמות הזמן. אנחנו מרגישים אשמים כשאנחנו צריכים לגרור את הילדים שלנו איתנו כדי לטפל בעניינים משעממים של מבוגרים.

סגנון הורות אינטנסיבי ולעתים תזזיתי מעין זה מצריך הרבה יותר מאמץ לעומת הסגנון שפרופ' היולט תיאר. מצאתי את עצמי חושבת על אותם ציידים־לקטים בחודש שעבר כאשר קראתי את ההמלצה של ראש שירותי בריאות הציבור, ויווק מרתי, שהזהיר כי הורים רבים לחוצים ונמצאים על סף נקודת השבירה שלהם. יש הרבה סיבות למצב המדאיג הזה. סיבה אחת היא שאנחנו לא מתעלמים מהילדים שלנו לעתים קרובות מספיק.

סגנון ההורות המודרני אינו מתיש רק עבור המבוגרים; הוא גם מבוסס על הנחות לגבי מה שילדים צריכים כדי לשגשג, שאינן נתמכות על ידי ראיות מהעבר האבולוציוני שלנו. לאורך רוב ההיסטוריה האנושית, לאנשים היו הרבה ילדים וילדים הסתובבו בקבוצות חברתיות בין־דוריות שבהן הם לא היו תחת פיקוח כבד. מעון היום שבו הילדים חווים התעלמות הוא כנראה קרוב יותר לחוויה ההיסטורית של טיפול בילדים מאשר ילד שמבלה את היום לבד עם הורה מסור.

כמובן, רק מפני שסגנון הורות הוא עתיק זה לא הופך אותו לטוב. אבל כבני אדם, בילינו כ–90% מהזמן הקולקטיבי שלנו על כדור הארץ כציידים־לקטים והמוח והגוף שלנו התפתחו והסתגלו בהתאם לאורח החיים הזה. תרבויות של ציידים־לקטים מספרות לנו משהו חשוב על האופן שבו ילדים מוכנים ללמוד.

סגנון הורות שמאמץ את ה"אני מאמין" שלו מאותם ציידים־לקטים הוא כזה שעומד על כך שאחד הדברים הטובים ביותר שהורים יכולים לעשות — עבורנו ועבור ילדינו — הוא להיות עסוקים בענייננו וללוות את ילדינו. אפשר לקרוא לזה "חסר־הורי מודע" (Mindful Underparenting).

ילדים לומדים לא רק מהוראה ישירה, אלא גם מצפייה וחיקוי של מה שאנשים אחרים עושים, בין אם זה חיפוש אחר פירות יער, החלפת צמיג או בילוי עם חברים לאחר יום עבודה ארוך. מגיל צעיר, סוג זה של התבוננות מתחיל להכשיר את הילדים לבגרות.

חשוב מכך, ילדים שמסתובבים עם הוריהם וצופים בהם מקבלים את המתנה העצומה של ללמוד לסבול שיעמום, דבר שמעודד סבלנות, תושייה ויצירתיות. קיימות ראיות מתחום מדעי המוח לכך שמוח במנוחה הוא לא מוח מתבטל. המחקר אומר לנו שהמוח עסוק כאשר עוזבים אותו במנוחה לעשות את שלו — בפרט, הוא נוטה לחשוב על המוח של אנשים אחרים. אם אתם רוצים לגדל ילדים אמפתיים ומלאי דמיון, שיכולים להבין איך לבדר את עצמם, אל תעסיקו את המוח שלהם יותר מדי.

אנחנו מעסיקים את הילדים וצופים בהם, במקום שהם יצפו בנו וילמדו מאיתנו. אנחנו מרגישים אשמים כשאנחנו גוררים אותם לעניינים משעממים של מבוגרים, אף שההתבוננות המשעממת הזאת היא מתנה יקרת ערך.

דרך מצוינת לשעמם ילדים היא לקחת אותם לביתו של קרוב משפחה מבוגר יותר ולאלץ אותם להקשיב לשיחת מבוגרים ארוכה על בני משפחה שהם לא מכירים. טיולים יומיים לדואר או לבנק יכולים גם הם ליצור הזדמנויות בעלות ערך לשיעמום.

השארת המסכים של הילדים בבית בהזדמנויות כאלה יכולה להעמיק את השיעמום השימושי. זה גם מאלץ את ההורים לחזק את הסובלנות שלהם לנדנודים של ילדיהם, מרכיב חיוני ב"הורות חסרה" (Underparenting). הורים מרגישים לעתים קרובות מדי צורך להעסיק את ילדיהם בפעילויות "מהנות" כדי לפתות אותם להתרחק ממסכים. אבל בכך שמלמדים ילדים להשתוקק באופן קבוע לגירוי ולבידור חיצוניים, הורות אינטנסיבית יכולה למעשה להחמיר את התלות במסכים.

אין ספק, כאשר ילדים כועסים, נמצאים בסכנה או זקוקים להדרכה, ההורים יכולים וצריכים "להסתער" ולעזור. אבל זו בדיוק הנקודה: רק על ידי התעלמות מהילדים שלנו רוב הזמן אנחנו חוסכים את האנרגיה הדרושה כדי לתת להם את מלוא תשומת הלב שלנו כאשר הם באמת צריכים את זה.

בשנים האחרונות יש הרבה צקצוקים על מה שמכונה "הורות הליקופטר" ועל ילדיהם המפונקים ללא תקנה של הורים אלו. אבל אנחנו כמעט לא מדברים על מה שהורים צריכים לעשות במקום. בעולם אידיאלי היינו משחררים ילדים לשוטט בחוץ ללא השגחה. כילדה מעיירה קטנה באוהיו בשנות ה–90, ביליתי שעות עם האחים שלי ושיחקתי בנחל שמאחורי הבית שלנו, עם הרבה זמן להשתעמם מאוד. אולם כאשר סוג כזה של חוויית "שוטטות" אינו אופציה, הורות חסרה מודעת יכולה להיות לא פחות טובה.

גישה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בכך שתיקחו את הילדים איתכם לא רק לסידורים משעממים, אלא גם כשאתם עובדים, נפגשים עם חברים או מתעמלים. הייתי בחדר הכושר שלי לפני כמה ימים כשאב נכנס עם בנו בן הארבע. שניהם עבדו בתורות עם מאמן שלימד אותם תנועות של אומנויות לחימה. כשחיכה לתורו, הילד בן הארבע הסתובב בחדר הכושר, וכשהתעייף, שכב על בטנו על המזרן וצפה באביו מתאמן בבעיטות. כשהתבוננתי בילד, כשעיניו הגדולות קולטות המון מידע חברתי, חשבתי על כל ההורים שאומרים שאין להם זמן להתעמל כי הם עסוקים מדי עם ילדיהם.

במקביל, חשבתי על כל חדרי הכושר שאוסרים על כניסת ילדים קטנים. נראה שככל שההורות הפכה אינטנסיבית יותר, המרחבים הציבוריים, במיוחד בארצות הברית, הפכו עוינים יותר לנוכחותם של ילדים. כתבתי את רוב עבודת הדוקטורט שלי לצד הפעוט שלי בבית קפה בשכונה שלי, שהיה בו אזור משחקים עם משחקי בניית מגדלים, ספרי תמונות ומקום להחנות עגלת תינוקות. בית הקפה הזה נעלם עכשיו, והחליף אותו בית קפה שיקי יותר שבו קשה לדמיין צעצוע פלסטיק זרוק על הרצפה, שלא לדבר על ילד פרוע בן שנתיים.

סגנון ההורות המודרני אינו מתיש רק עבור המבוגרים; הוא גם מבוסס על הנחות לגבי מה שילדים צריכים כדי לשגשג, שאינן נתמכות על ידי ראיות מהעבר האבולוציוני שלנו

להורים קל יותר במדינות כמו גרמניה וספרד, שם תוכלו למצוא ברים באוויר הפתוח וברי טאפאס הממוקמים ממש ליד מגרשי משחקים, או בדנמרק, שם ההורים משאירים את התינוקות שלהם באופן שגרתי בעגלות מחוץ לבתי קפה בזמן שהם נפגשים עם חברים. במקומות כאלה אפשר להירגע ולפטפט עם חברים בזמן שהילדים משתובבים — תזכורת לכמה קל יותר להיות הורים כשאנחנו נהנים מהאמון החברתי שנולד מהשקעה משותפת בטיפול.

במילים אחרות, הורות חסרה דורשת שינוי מבני, ולא רק את השינויים הברורים שאנו חושבים עליהם ככאלו שעשויים להקל על הורים לחוצים, כגון ימי מחלה לטיפול בילדים ושירותי בייביסיטר בתשלום. הדבר דורש מאיתנו שנבנה מחדש כחברה את הסובלנות שלנו לילדים במרחבים ציבוריים, מעצבנים ומסיחי דעת ככל שיהיו, וניצור סביבות בטוחות שבהן ילדים יוכלו לשוטט בחופשיות תחת פיקוח קל. אם היינו בחברה שמתייחסת אל הילדים כאל טובת הכלל, היינו פוקחים עין קולקטיבית על כל ילדינו במשותף — מה שהיה משחרר אותנו מהצורך לכרכר סביב הילדים שלנו.

#ככה_לומדים_בסאדברי

לוח פעילויות

עקרונות סאדברי

הרשמה לסאדברי