הסתכלות חדשה על למידה / פרופ' דניאל גרינברג

הקדמה: חנן ריינר

לקראת סוף החופש הגדול, "כולנו" הגיעו אלינו והפיקו סרטון קצר על סאדברי. סרטון בפורמט של דקה שנתן הצצה קלילה למה שקורה בבית הספר.

היו צפיות רבות ותגובות רבות. התגובות התחלקו לשלוש קטגוריות – המסתייגים (רוב ניכר), המקבלים והמכירים (את המודל). מרבית המסתייגים שאלו: "איך יעשו בגרות כי יש מקצועות שחייבים" וש"ילדים לא מבינים מה חשוב". תגובות נוספות היו בסגנון של "לא עושים שם כלום", "זה בלאגן", "זה דור אבוד" וכד'. מיעוט ראו במסגרת משהו מעניין שיש לו מקום.

קראתי את התגובות. למרביתן השבתי וניסיתי להסביר את נקודת המבט שלנו. לא נראה לי שבהצלחה רבה. חשבתי על ההתייחסויות ושאלתי את עצמי מה ניתן ללמוד מהן על הדרך בה בית הספר והתפיסה החינוכית שלו נתפסים. מה ניתן ללמוד מכך על עמדות, הנחות יסוד וכד' לאורן המגיבים מסתכלים על חינוך ואולי גם על החברה/תרבות שלנו.

נזכרתי במאמר שכתב פרופ' דניאל גרינברג ז"ל (מהוגי וממקימי סאדברי ואלי, בית הספר הראשון שנוסד ב 1968) על תגובות שהם קיבלו על בית הספר לפני עשרות שנים. התגובות שנשמעו לפני כמה עשרות שנים על סאדברי ואלי, עלו בקנה אחד עם ההתייחסויות להן אנחנו זכינו לאחר הצפייה בסרטון, ולמען האמת גם עם התייחסויות שמגיעות אלינו מידי פעם ללא קשר לסרטון. התייחסויות הממחישות את ה"משקפיים" דרכן בוחנים את בית הספר ולדעתי גם מעבר לכך.

קראתי שוב את המאמר והסכמתי עם הניתוח. הסכמתי לא משום שסאדברי הוא המודל

הנכון (לא חושב שיש כזה), אלא מאחר שכדי להבין משהו שונה, לא נכון לבחון אותו בעזרת קנה המידה הרגילים/מקובלים. סיבה נוספת היא שאני מזדהה עם אופן ההסתכלות על חינוך שדניאל גרינברג מציג. הסתכלות מעניינת, עמוקה, מעוררת מחשבה ושונה.

ולאחר דברי ההקדמה, הגיע הזמן לעבור למאמר עצמו. הוא ארוך, אבל כדאי מאוד לקרוא.

---

הסתכלות חדשה על למידה / פרופ' דניאל גרינברג

תרגום: אבנר לוטן

עריכה: תומר א.

"איפה אתה לומד?

בסאדברי וואלי.

מה אתה לומד שם?

כלום".

נדמה שהפזמון הזה נקשר עם שמו של בית-הספר. בהתחלה, כשפתחנו את בית-הספר, היו לאנשים כל מיני חששות והתנגדויות למה שאנו עושים. חששות שהיו אמורים להיעלם עם הזמן. נאמר לנו שאנשים לא רוצים לנסות בית-ספר מסוג חדש לפני שהם רואים שהוא אכן עובד, או מחזיק מעמד, או מקבל הכרה. כעת אנחנו כבר לא חדשים יותר, שרדנו וקיבלנו הכרה כבר מזמן.

- עלתה שאלה, כיצד התלמידים שלנו יתקבלו לקולג' בלי קורסים, ציונים, או עבודות והיינו צריכים לנסות לשכנע אנשים לגבי משהו מופשט. כעת אין יותר שאלה כזו, משום שכל בוגר שלנו שרצה ללכת לקולג', התקבל.

- עלתה שאלה, איך תלמידים שלנו יוכלו לעבור לבית-ספר אחר במקרה והמשפחות שלהם יעברו דירה, או משום שאולי ביום מן הימים הם יצטרכו או ירצו לחזור לבית-הספר הרגיל, ואז יקשה עליהם לחזור אל ה"מציאות". כעת הנימוק הזה נעלם משום שישנם תלמידים רבים שעברו לבתי-ספר רגילים והצליחו מאוד, מבלי לאבד זמן כלל או לצבור פער.

- אנשים אמרו שבית הספר יהיה חסר סדר, חסר משמעת, פרוע, סיוט כלכלי משום שלאנשים רבים יש גישה למקורות הכספיים, ועוד-ועוד ...

אנחנו חשבנו שכאשר אנשים יווכחו לדעת שהחששות וההתנגדויות הללו חסרות בסיס, הם לאט לאט יתחילו לתמוך בדרכנו ולחשוב כמונו, או לפחות לקבל אותנו ולהבין שהמערכת שלנו היא ניסיון חינוכי טוב. לצערנו, טעינו בגדול!

זה נובע, כנראה, מהתנגדות אחת מרכזית, שבוודאי תישאר איתנו בעתיד הנראה לעין האומרת כך: זה מקום שבו תלמידים אינם לומדים.

"הם לא לומדים שם", הוא משפט שתלמידים שנרשמים לבית-הספר שלנו שומעים כל הזמן מחבריהם ולעיתים גם מהוריהם. הם שומעים את זה מהסבים והסבתות, מהדודות ומהשכנים. אנחנו שומעים זאת מכל מיני מבקרים ספקנים שבאים לבית-הספר ואומרים שזה מאוד מעניין ואפילו מרשים, אבל נשארים עם הדעה שלא לומדים כאן. אני סבור שזה כנראה הגורם העיקרי המונע מאנשים להירשם בהמוניהם.

אז איך עונים להם?

זה לא מספיק לענות להם באמירה, "כן הם בכל זאת לומדים". והאמת היא, שאנחנו לא באמת יודעים כיצד להתמודד עם האמירה הזו. לעיתים אנו רוצים לסגור עניין ואומרים ברושם: "מה אתם מתכוונים באמירה שלכם שהם לא לומדים פה?, תסתכלו על התלמיד הזה, הוא לומד כך וכך, תסתכלו על התלמידה ההיא, היא לומדת משהו אחר, תסתכלו על התלמיד שיושב שם וקורא ...".

אנחנו עונים תשובות מן המותן ונותנים דוגמאות שונות שאין להן שום השפעה של ממש.

התשובות הללו לא מתייחסות באמת למתנגדים.

הם מסתכלים על תלמיד שקורא ספר וזה לא מספק אותם, "אז הוא קורא ספר, אז מה?

זה לא נקרא למידה". שום דבר, כך נדמה, לא יכול לספק אותם.

מה אם כן הוא המניע המרכזי להתנגדות הזו? והאם זה באמת נכון שהתלמידים לא לומדים דבר בבית הספר שלנו? אם התשובה היא לא, אז מדוע אנשים חושבים כך? ואם כן, מה כן לומדים כאן? כדי לקבל מושג על הבעיה בכללותה, אנחנו צריכים לבחון בחינה מדוקדקת את המושג "למידה".

בתרבות שלנו, המשמעות של המילה "למידה" נקבעת במידה רבה על ידי ארבע הנחות:

- ההנחה הראשונה היא, שיש מישהו שיודע מה צריכים ללמד.

- ההנחה השנייה היא, שמישהו יודע מתי צריכים ללמד.

- ההנחה השלישית היא, שמישהו יודע כיצד צריכים ללמד.

- וההנחה הרביעית היא שמישהו יודע מי צריך ללמד.

בואו נבחן אותן אחת לאחת:

ההנחה הבסיסית הראשונה היא שאנו יודעים מה צריך להילמד. כלומר הדעה הרווחת היא שיש איזשהו מידע בסיסי שכל אדם צריך לדעת אותו.

חשוב להבין שהנחה זו אינה אמת אובייקטיבית. להיפך, היא לחלוטין נקבעת על-ידי הזמן, המקום והאפיון של התרבות שקובעת אותה. במילים אחרות, זה רחוק מלהיות איזושהי אמת כוללנית על ידע ועל למידה. זוהי הנחה הנשענת באופן מוחלט על המצב התרבותי שמעצב אותה.

בתקופות שונות ובמקומות שונים, חברות שונות בנו ועדיין בונות קטלוגים של מה שצריך להילמד. אני לא רוצה להיכנס לעומק ההיסטורי של הנושא, אני רק רוצה להדגיש את העובדה הפשוטה, שההנחה שאנו יודעים מה צריך להילמד קשורה באופן מלא בסביבה התרבותית וזו משתנה עם הזמן, כל הזמן.

לרוע המזל, מה שאנו תקועים איתו כרגע נקבע על-פי השקפה תעשייתית-טכנולוגית מיושנת של תרבותנו. אף אחד היום לא באמת צריך לדעת לחשב באופן ידני למשל וכל אחד יכול להשתמש במחשבון. שום מנהל חשבונות לא ישב ויחשב ידנית טורי מספרים. אפילו הטובים שבהם יעשו יותר שגיאות באופן ידני מאשר באמצעות מחשבון.

ככה גם עם מה שקשור לכתיבה תמה ואיות. מי משתמש היום בכתב-יד? בבתי-ספר רבים לא מוכנים לקבל עבודות הכתובות בכתב יד. בקשת עבודה למקום עבודה נורמלי לעולם לא תיכתב בכתב יד. כתיבת מכתבים, סיפורים, שירים, הכל נכתב במעבד תמלילים במחשב, עם תיקון האיות האוטומטי שבו.

הנקודה העיקרית שאני רוצה להדגיש היא, שהרעיון שיש תוכנית לימודים בסיסית שכולם חייבים לדעת אותה עברה מן העולם.

בואו נחזור אל השאלה המקורית. בואו נאמר שיש לנו תלמיד בן-12 ומישהו שואל, "מה התלמיד הזה לומד"? מה שמקובל לחשוב זה שילד בן 12 צריך ללמוד דברים מסוימים. אם זה לימודי חברה, חשבון מתקדם או דקדוק. אם נענה על השאלה: "הילד הזה לא לומד לימודי חברה, חשבון מתקדם ודקדוק, אלא צילום, מוסיקה והיסטוריה יוונית", השואל עדיין לא יוכל להיות מרוצה. מבחינתו, כל עוד תלמידי בתי-הספר בני ה-12 לא לומדים מה שהחברה חושבת שכל תלמיד בן 12 צריך ללמוד, הם לא לומדים.

כאמור, המחשבה היא שכל בני ה-12 אמורים ללמוד סדרת נושאים מסוימת. רק כשאנשים יבינו שזו דעה חינוכית שאינה מסוגלת להתקיים בכלל, הם יוכלו לקבל נושאי לימוד אחרים כלמידה רלוונטית.

ההנחה הבסיסית השנייה היא, שמישהו אמור לדעת מתי נושא מסוים צריך להילמד. לזה יש מקור מודרני יותר מאשר להנחה הראשונה. זה רק לאחרונה שאנשים נעשו יהירים מספיק לחשוב שהם מבינים את המוח האנושי במידה כזו, כדי לדעת בפרוט כיצד הוא קולט ומעבד מידע. רק כאשר הפסיכולוגיה הפכה ל"מודרנית", היא אימצה את הרעיון שיש מסלול אוניברסלי ספציפי לפיו כל מוח אנושי מתפתח, ושכל הנפשות הבריאות מתקדמות פחות או יותר על-פי אותו קצב ובאותו מסלול. לדוגמא, אם אתה מצפה שילד בגיל שנתיים יעשה דבר מסוים ותמצא שהוא לא עושה אותו, אתה תסיק שיש כאן התחלה של חוסר יכולת למידה. אני לא מגזים כאשר אני אומר גיל שנתיים. זה נעשה יותר ויותר נפוץ לנחש מה קורה בשנים הראשונות ולהתעסק במה שנקרא "גילוי מוקדם" של ליקויי הלמידה והבעיות הפסיכולוגיות.

זה נחשב ל"תכונה של המוח האנושי" שמיומנויות מתמטיות מסוימות, מיומנויות מדעיות מסוימות, או מיומנויות הסקת מסקנות מסוימות, נרכשות בגיל מסוים. כתוצאה מכך זה נעשה חשוב שבית-הספר יספק בדיוק את ה"חומר הנכון" לגיל "הנכון".

אז שוב תשאלו את עצמכם, מאיפה כל זה בא? מדוע החברה בכללה, ובעלי המקצוע בפסיכולוגיה בעיקר, כל כך להוטים לקבל גישה כזו?

אני מעריך שמה שמכונה היום פסיכולוגיה הוא תוצר של ההשקפה התעשייתית-טכנולוגית-מדעית של המאה התשע-עשרה, שהתעקשה להציב התקדמות לאורך מסלול ברור ופשוט. זה היה נחוץ להגדרה של הידע בכל נושא. לא היה שם מקום לשום ידע אלא אם כן הוא מסודר ברצף מדויק של צעדים מדודים ורציונאליים. אם זה לא מסודר באופן הזה, זה לא מדעי, זו אומנות. וכאומנות זה לכאורה תוצר של רגשות ולא של השכל – "תוצר של האינטלקט חייב להיות מדעי".

אני סבור שזה לא מפתיע שאנשים הגיעו לדעה הזו, משום שהם חיו בעידן שבו כולם היו שיכורים מההצלחה של הטכנולוגיה הליניארית בעולם החומרי. אחרי הכל, השקפה זו התאימה למכונות ולייצור המוני, לפסי ייצור ולתיעוש. אם נבין שישנה כמיהה גדולה מצד העוסקים במדעי החברה והפסיכולוגים להיות "מדעיים" ויחד עם זה ישנו מי שמתיימר לתת, על בסיס מה שנראה עבודה מאוד מדעית, תיאוריה לינארית טובה של המוח והחשיבה, נוכל להבין מדוע הם יקפצו על זה. לכן אין זה מפתיע שאנשים כמו פיאז'ה, או סקינר, הפכו להיות מאוד מקובלים על ידי עמיתיהם. זאת משום שהם חילצו את מקצוע הפסיכולוגיה מהדימוי של היותו "אמנות" והפכו אותו לדיסציפלינה "מדעית". אני סבור שרעיון זה הולך ליפול לשולי הדרך. אבל זה יקרה רק כאשר התרבות שלנו תתחיל לסגת מהשקפת העולם הטכנולוגית.

ההנחה הבסיסית השלישית שבדרך כלל מניחים, היא שישנו מישהו שיודע כיצד צריך ללמד נושא מסוים. שיש "גישה מתאימה" ו"דרך נכונה" ללמוד נושא מסוים.

זה מדהים עד כמה הגישה הזו סחפה את מערכת החינוך. בעבר זה היה מאוד מקובל שיש שיטות רבות ומגוונות לכל נושא. כל אחד הלך לבית-ספר אחר, אפילו נסע לארצות שונות לשמוע אנשים שונים שפיתחו נושאים בגישות שונות. אחד הלך למורה מסוים משום שלאותו מורה הייתה דרך נהדרת להציג נושא מסוים. זה היה סממן בולט ומקובל של הלמידה. כל נושא היה מגוון בדרך בה לימדו אותו וכל בעל דעה מקורית יכול היה לפתח דרך שונה של הסתכלות על הדברים. פעם זה היה נחשב לשיא האבסורד לומר שיש דרך שהיא "הטובה ביותר" ללמד פיזיקה או מדעי החברה או כל דבר אחר. כמו הפסיכולוגיה, גם הפדגוגיה הפכה להיות "מדעית", גם היא נהייתה תחום טכנולוגי מדויק. התוצאה הצפויה של זה הייתה שכל דבר צריך להתבצע באותה הדרך או שזה אינו תקף.

בלי קשר לפילוסופיה חינוכית כלשהי אני סבור שאם נעצור ונחשוב על כך, נגלה שיש פגם בסיסי ברעיון הזה. הפגם הוא שזה מוציא מהכלל לגמרי כל תפיסה של חידוש בכל רעיון שהוא. כיצד יוכלו כל אחד מהנושאים הנלמדים בבתי-הספר להשתנות אם כל ספרי הלימוד שבאותו תחום עוסקים בנושא סטטי מסוים המוצג "באופן הנכון" והם תמיד דומים?

בספריה שלנו יש ספרים רבים והם מאוד מגוונים, אבל היא לא יכולה להיחשב לספריה "טובה", משום שבכל נושא שהוא תמצאו כאן כל מיני סוגי ספרים ולא רק את הספרים "הנכונים". מבחינתי, אי הסדירות הפנימית היא שצריכה להיות ברורה לכל אחד. כל עוד אתה מניח שפדגוגיה היא אומנות, או שיש לה פנים רבות, אתה לעולם לא תהיה תחת הלחץ של "להיות בסדר". אתה רק צריך לאמץ את הגישה העצמאית שלך. אתה הולך לשמוע מורה מסוים בנושא מסוים. אתה יכול לאהוב את הגישה שלו או שלא לאהוב אותה, אבל אתה לא שופט אותה אם היא "בסדר" או "לא בסדר".

במערכת החינוכית הקיימת אנשים באופן קבוע תקועים בבעיה של למצוא את הגישה "הנכונה". כל פעם שהם מוצאים משהו הם מתייגים את זה כ"נכון" וזה נעשה מאוד מביך שנה או שנתיים לאחר מכן לעמוד בפני מצב שהגישה הזו לא הייתה "נכונה" אחרי הכול.

ישנן כל פעם תוכניות חדשות ללימודי קריאה. כל שנתיים יש תכנית שלמה חדשה של הדרך "הנכונה" ללמד קריאה משום שהשיטה הקודמת פשוט לא עבדה. העולם החינוכי בא במבוכה כל פעם מחדש, אבל משום מה הם אף פעם לא מתביישים בעובדה שהם שגו. אני מניח שתמיד ישנה תקווה שבין העובדה שהם לעולם לא מצליחים לעשות את הדבר הנכון לבין העובדה שאין משהו שהוא "הדבר הנכון", בסופו של דבר הם יבינו שכל הגישה אינה תקפה, מתחילתה ועד סופה.

ההנחה הבסיסית הרביעית היא, שמישהו יכול לדעת על-ידי מי צריך להילמד נושא מסוים.

באופן מסוים זוהי ההנחה המתוחכמת ביותר והיא תוצאה ישירה של כל הנקודות האחרות שהעלתי. למערכת החינוך ישנו מנגנון מתוחכם ותמיד מוכח של שליטה ומעקב אחר תלמידים, שמטרתו לזהות בשלב מוקדם את נטייתם, כך שנתיב מדויק וצר יקבע להם למשך כל הדרך. בחברה שלנו התהליך הזה הוא באופן יוצא מהכלל מתוחכם משום שהוא משלב גישה אוטוריטרית בחברה פתוחה. על ידי מגוון תחבולות המערכת מייצרת תהליך שמאפשר לה להגביל את החופש האישי, בלי שמרגישים שזה מה שקורה. האדם לא מרגיש שמשהו שרירותי נעשה מאחר שהמערכת מייצרת את הרושם שהיא דואגת לעתידו על ידי כך שהיא מתחקה אחר "צרכיו" ועוזרת לו להגשים אותם. העובדה שאנשים אחרים מחליטים בשביל האדם מהם צרכיו ומהם האינטרסים שלו, מכוסה באשליה שרק צרכיו באים בחשבון. זהו לכן השילוב של כל העוולות עליהן דיברנו.

ההנחה היא שבאופן פסיכולוגי מישהו יכול לדעת מספיק על נפש האדם כדי לקבוע את הכיוון שלה. הנחה מרחיקת לכת יותר היא שכאשר מישהו יודע פעם אחת מהו האפיון של האדם, הוא יכול לעקוב אחריו כדי להבטיח שאותו אדם ישיג את המטרה שנקבעה לו. הגישה כולה היא עקרון פדגוגי ופסיכולוגי, אלא שזה אבסורד מבחינה אנושית.

כל מה שאתה צריך לעשות זה לקרוא קצת ביוגרפיות כדי לגלות כיצד, בכל פעם מחדש, הניסיון לזהות את האינטרס של הילד בגיל הצעיר נכשל. לעיתים רחוקות בלבד אפשר יהיה לקבל מילד בן שלוש או ארבע אינדיקציה ברורה לגבי מה שהוא שואף אליו. רוב הזמן ההפך הוא הנכון. ברוב המקרים אנשים מראים את הייעוד האמיתי שלהם רק בשנות העשרים, השלושים לחייהם ואפילו יותר מאוחר.

על רקע הדברים האלה אנו יכולים להתחיל להבין מדוע אנשים בחברה שלנו יחיו בתחושה שתלמידים בסאדברי וואלי לא לומדים דבר. הם חייבים להרגיש כך, אין שום אפשרות אחרת.

שהרי אנחנו לא ממלאים אף לא אחת מארבע הנחות היסוד שמגדירות את המשמעות החדשה של למידה בתרבות שלנו. ואין שום דרך שבה הפילוסופיה שלנו תרשה לנו לפעול בהתאם לאותן הנחות יסוד. לכן אין טעם לענות לאדם: "ראה, זה קורא בספר וההוא לומד את זה או את זה". הגישה שלנו בכלל לא מתאימה למסגרת ההתייחסות של החברה וזה לא יתאים עד אשר החברה בכללה תיפטר מאותן ארבע הנחות יסוד שמעצבות את ההשקפה שלה ביחס לחינוך.

עכשיו בואו נענה על השאלה: "האם תלמידים בסאדברי וואלי לומדים משהו"?

מנקודת המבט שלנו למושג "למידה", התשובה היא כמובן "כן". תהליך הלמידה שקורה בבית-הספר שלנו נמצא בתוך ארבע קטגוריות עיקריות:

ראשית, אני סבור שנעשית כאן למידה בתחום של פיתוח תכונות אישיות. כמובן שזה לא נשמע כמו "למידה", אבל למעשה לימוד של תכונות אופי נחשב היסטורית תמיד לחלק חשוב בתהליך החינוכי. למרבה הצער במערכת החינוכית הקיימת מדברים על זה, אבל לאף אחד אין מושג מה לעשות בנידון. אני סבור שפיתחנו מסגרת שבה אפשר לראות כיצד תכונות מסוימות מחוזקות. תכונות כמו: עצמאות, בטחון, פתיחות מחשבתית, סובלנות, היכולת להתרכז, היכולת להתמקד וגמישות במצבי מצוקה. כל אחת מהתכונות הללו נוטות לפרוח אצל אנשים שנמצאים כאן.

ניתן לומר כי החברה רואה איך התכונות ההפוכות מוגברות במוסדות החינוכיים שלה וישנה דאגה רבה בעניין זה. מסתבר שהמערכת מעודדת ומייצרת תכונות של: תלות ומנטאליות של "עדר" הנסמכת על שיפוטם של אחרים במקום על שיפוט עצמי. אחוז גבוה של אנשים נעשים חסרי ביטחון, חסרי סובלנות, מתקשים להתרכז בעבודתם ומתקשים להתמודד מול כישלונות.

הסוג השני של למידה שמתרחש אצלנו הוא בתחום של כללי התנהגות חברתיים. לדוגמא, ילדים בבית-הספר הזה מתנהגים בנינוחות בחברתם של ילדים ומבוגרים מכל הגילים והסוגים, במקום התכונה הנפוצה שרואים בקרב ילדים בני אותו גיל בבתי-ספר ציבוריים, שהנטייה שלהם היא לא להישיר מבט בעיני מבוגרים, לחלות בקלות, להתחפר או לגמגם.

התכונה הקיימת כאן היא של התחשבות בצרכי הזולת, תכונה, שמקודמת כאן בעיקר על ידי המערכת המשפטית שלנו. ישנה מוסכמה יסודית שלאנשים אחרים ישנן זכויות, שלאנשים אחרים ישנם צרכים, שלאנשים אחרים ישנה ריבונות משלהם שצריך לכבד. בולטת מאוד כאן יכולת הביטוי (אנשים לעיתים כל כך חסרי יכולת זו בעולם החיצוני) והתכונה של פתיחות ואמון. ישנה איזו חביבות בסיסית ואדיבות שממלאת את היחסים בבית-הספר.

קטגוריה שלישית של למידה שמתרחשת היא בתחום של נושאים אקדמיים שבה אנו לא רק רואים כיצד ידע נרכש, אלה גם מוצאים שהתהליך מתרחש בצורות שבתי-ספר אחרים ימצאו כבלתי רגילות. לדוגמא, ילדים לומדים לקרוא בבית-הספר הזה, במוקדם או במאוחר.

זה מסקרן לראות מקרוב כיצד התהליך הזה מתרחש כל פעם משום שזה קורה בגילאים שונים ובדרכים שונות לגמרי. לימוד עצמאי מתרחש כאן גם בתחום יסודות החשבון. לגבי חשיפה לאירועים שונים זה עובד כאן על פי העיקרון של ממשלה דמוקרטית – תוך כדי האירועים השוטפים זה באמת מאוד מעניין איך הילדים בבית הספר הזה, בדרך כלל גם מעודכנים במה שקורה בעולם למרות שהם לא לומדים שיעורי חברה.

ישנו לימוד עצמאי כאן של מיומנויות ביתיות, כולל ניהול כספי, יכולת ארגון עצמית, הישרדות, בישול, תפירה, טיפול בילדים ועוד. קבוצה שלמה של נושאים שבבית-ספר אחר מועברים לילדים עם קשיי למידה, או רק לבנות, למרות שאלו נושאים חיוניים ביותר לניהול חיים תקינים. כאן זה מתבצע בדרכים שאין להן שום קשר לגיל, מגדר, או אפילו שאיפות לעתיד.

רשימת הנושאים השונים שנלמדים על ידי אנשים שונים נמשכת ונמשכת – כתיבה, ניהול, ציור, מוסיקה, ועוד. וזה מכסה מגוון נושאים רחב – קונבנציונליים ולא קונבנציונליים כאחד.

לבסוף, יש את הקטגוריה הרביעית של למידה שמתרחשת כאן בדרך שלא דומה או מתאימה לשום סביבה אחרת וזו הקטגוריה של שיטות מתודולוגיות. לדוגמא, רבות נכתב על טכניקה של פתרון בעיות. אבל שוב, זה נתפס בגישה הטכנולוגית שיש "שיטה" לפתרון בעיות ומה שצריך לעשות בבית-הספר זה ללמד את השיטה.

הבעיה היחידה היא שההנחה הבסיסית שוב שגויה. אם הייתה שיטה לפתרון בעיות לא היו נשארות שום בעיות. הנקודה המרכזית בבעיה היא שאינך יודע את פתרונה או את הדרך המדויקת לפתור אותה, אם יש כזאת. הרעיון הוא שיש מספר רב של גישות לפתרון בעיות, שיש הרבה דרכים מקבילות לתקוף את הבעיה, חלקן טובות מן האחרות וחייבים להשוות ביניהן ושיש כל מיני השלכות שצריך לעקוב אחריהן כדי לבצע את אותן השוואות. הרעיון המסובך באמת שפתרון בעיות מציב הוא חלק יום יומי של מאפייני בית הספר הזה. התלמידים צריכים להתמודד איתו בכל עת במשך היום בתחומים שונים, החל מבעיות קטנות כמו איך להפעיל נכון ציוד כלשהו ועד בעיות גדולות, כמו מה אני עושה עם חיי, או כיצד אני לומד נושא מסוים, או כיצד אני עונה על שאלה שמוצגת לי בספר אותו אני קורא וכן הלאה.

הדרך המתודולוגית של סאדברי וואלי היא הדרך הנכונה ביותר. התלמידים כאן לומדים כיצד להשתמש במשאבים הקיימים לרשותם, גם האנושיים וגם הארכיונאים. אנו לוקחים כמובן מאליו את הרעיון שכאשר אתה רוצה משהו אתה צריך למצוא את מי שמומחה לנושא והוא יעזור לך. אתה חייב לחשוב כיצד תוכל למצוא משאבים בספריה או מחוצה לה. רעיונות אלה ודרך יישומם הם דבר נפוץ כאן.

יכול להיות שזה מתאים לסיים את המאמר הזה במשהו שכתב טולסטוי כבר ב- 1860.

וכך הוא כתב:

"אל פחד, תהיה לטינית ותהיה רטוריקה, והם יימשכו עוד מאה שנה, פשוט משום שהתרופה כבר נקנתה אז חייבים לשתות אותה. אני מטיל ספק האם המחשבות שהבעתי, אולי באופן לא ברור, מוזר או לא מושלם, יהפכו להיות מקובלות בעוד מאה שנה. זה לא סביר שבתוך מאה שנה כל אותם מוסדות מובנים מראש כמו בתי-ספר, גימנסיות ואוניברסיטאות ימותו ושבאותו הזמן יצמחו מוסדות חופשיים שבבסיסם חופש הלמידה".

ב- 1860 ניצב אחד מהוגי הדעות וכתב שהוא בספק אם ייקח רק עוד מאה שנה כדי שרעיונות אלה יבשילו. מאה שנים מאוחר יותר נוסד בית-הספר סאדברי וואלי. האם ייקח עוד מאה שנה כדי שהרעיון הזה יתפוס?

(למקור התמונה)

עקרונות סאדברי

הרשמה לסאדברי