top of page

הניחו להם

חנן ריינר

מאת: דנה אורטגון (*) תרגום: חנן ריינר

מעולם לא חשבתי שגלישת סקי תבחן את המחויבות שלי למודל סאדברי. אבל זה קרה. בכל חורף, בית הספר מציע שתי תכניות סקי. תלמידים בגילאי 8 ומעלה יכולים להירשם ולצאת להר וואצ'וסט (Wachusett) אחת לשבוע במשך שישה שבועות. בכל יום שלישי שני אוטובוסים עמוסים בילדים נוסעים להר ליום של סקי, סיידר ומלחמת כדורי שלג. לאחר ש"השתלטת" על פסגת וואצ'וסט, היית רשאי לצאת לטיול של שבוע ימים בנהר.

בשנה בה מלאו לבן שלי 8, המתנתי בסבלנות עד שאקבל את טפסי הרישום לתכנית הסקי. הורים של חברים שלו שלחו לי מייל ושאלו האם הוא יוצא. אז פניתי אליו ושאלתי: "האם אתה יוצא?". הוא ענה: "לא השנה". שאלתי "למה?", תוך שמירה על הבעה נונשלנטית. התברר שהחבר הטוב ביותר שלו שצעיר ממנו בשנה אחת לא יכול לצאת, אז הוא גם לא רצה. לצערי האכזבה ומורת הרוח שלי, התגברו על הנטייה הרגילה שלי להעניק חופש מוחלט ומחויבות מלאה להכוונה עצמית. ובינתיים ביתי בכתה מידי ערב לפני שהלכה לישון מאחר שנותרו לה עוד שנתיים עד שתוכל להצטרף לסקי עם החברות שלה במשך שישה ימי שלישי.

שנה חלפה. זמן סקי מגיע. טפסי הרישום לא. "אז אתה יוצא לוואצ'וסט השנה, נכון?" "לא. אולי בשנה הבאה". "אבל האם … לא יוצא?". "כן. אבל לא מתחשק לי. אולי אצא בשנה הבאה".

למחרת הבאתי מסמכים כלשהם לבית הספר ובמקרה פגשתי את מייקל. מייקל עוזר לארגן את טיולי הסקי ומצטרף כמלווה. סיפרתי לו, חצי בצחוק, שמאוד רציתי שקאלב יצא לטיול הסקי וששקלתי לשחד אותו ולהגיד לו שאקנה לו משחק וידאו. מייקל צחק ואמר לי שלדעתו לשחד את קאלב יהיה הדבר הגרוע ביותר שאוכל לעשות. הוא הוסיף שלדחוק אותו לצאת לטיול הסקי לפני שהוא באמת רוצה לעשות את זה, רק יבטיח שתהייה לו חוויה גרועה כמו גם שלא ירצה לצאת לסקי בהמשך חייו. "למה למהר"?. מייקל אמר שעלי לשנות כיוון ולאפשר לו ללכת כשהוא יהיה מוכן. לא היה קל לאמץ את העצה של מייקל. ידעתי שקאלב יאהב סקי אם רק ינסה את זה. הרגשתי שחברים ומשפחה שופטים אותי כשאמרו דברים בסגנון: "לפעמים את פשוט צריכה לחייב/לדחוף". נאבקתי עם תחושות האכזבה שלי וההאשמה שהתלוותה לכך, מפני ששמתי לב שהפעלתי אותו סוג של כפייה ערמומית, מגונה וברמה נמוכה, כשהדברים היו קשורים לחילוק ארוך או ערי בירה של מדינות. הבנה זו הביאה לכך שבסופו של דבר הנחתי לנושא.

שנה לאחר מכן כשאחותו הגיעה לגיל שאפשר לה לצאת, קאלב החליט שגם הוא מעונין לנסות. התשלום נעשה ולאחריו היו רגעי מתח כשכבר לא ניתן היה לקבל החזר. אבל הוא כן נסע. האם הוא אהב את זה? כן! למרות שהחברים שלו היו ברמה מתקדמת יותר והוא היה צריך לגלוש מרבית הזמן עם אחותו הצעירה. למרות שהיה עליו לשבת כל שבוע במשך כשעתיים עם פיצה וצ'יפס ולמרות שלא גלש במהירות במורד ההר בשבוע השני. נדהמתי מהנכונות שלו להתמודד עם אי-נוחות, מבוכה וכאב פיסי. נדהמתי אף יותר לאחר שגלשתי לראשונה בעצמי בחודש מרץ האחרון, מאחר שלמרות הפנטזיה שלי להפוך לספורטאית אלפינית בכירה, הרגשתי מוזר, מגושמת ומודעת לכך שיש צעירות וצעירים רבים שגולשים טוב יותר ממני. וגרוע מכל, נפלתי מה"שטיח המעופף" ונער צעיר עזר לי לקום. במילים אחרות, ללמוד סקי מגיע עם מידה מסוימת של אי נעימות. כילד בן 8, מידת הסובלנות של קאלב לזה הייתה בערך אפס. כילד בן 11 הוא היה עם הנעה מלאה ללמידה, ללא קשר למחיר שזה גבה ממנו. ברגע שהוא החליט לצאת לסקי באותה שנה, הוא יכול היה לצאת לטיול לנהר בשנה הבאה ומכאן כבר לא ניתן היה לעצור אותו. אז בפעם הבאה שיהיה לי דחף לדחוק בילדים שלי בכיוון כזה או אחר, אנסה להיזכר בדברי החכמה של מייקל ורק אאפשר להם להיות.

(*) Dana Ortegon, "Let Them Be". In Glimpses: Sudbury Valley Impressions. Sudbury Valley School Press.


פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page