מאת: חנן ריינר
אני לא חובב קניות ולעיתים רחוקות מגיע לקניונים. באחת הפעמים שהגעתי היה עלי להמתין במקום לזמן מה והתיישבתי על אחד הספסלים. כשהמתנתי התיישבה על ספסל סמוך אמא עם תינוק בעגלה. לפני שאתאר את מה שהיה ומחשבות שהתעוררו בעקבות זאת, הקדמה קצרה.
אני חושב שכשתינוקות באים לעולם אנחנו בעיקר קשובים להם. מנסים להבין האם חם או קר להם? האם הם רעבים? מה אומר הבכי? וכו' וכו'. קשובים ולומדים לזהות מתי ומה מתבקש.
ואז מגיע השלב שאנחנו מעלים את מינון ההתערבויות (ולא, אני לא מתכוון למצבים בהם הוא/היא אוטוטו נוגעים במגהץ חם …). לא בדקתי אבל לתחושתי יש פרק זמן בו יש התאמה בין עלייה בגיל לבין עלייה בהיקף ההתערבויות.
ועכשיו חזרה לחוויה מהקניון.
מתיישבת לידי אמא עם תינוק בן כשנה שנה וחצי.
הוא בעגלה עם מוצץ.
מביט סביב בעניין רב.
מרוכז מאוד וקולט.
היא מוציאה לו את המוצץ.
הוא רוטן ושולח יד לכיוונו.
היא מתרחקת.
הוא נשאר עם יד מושטת וקולות של חוסר שביעות רצון.
היא מתעקשת ונותרת בשלה.
מוציאה קופסא עם אוכל ומנסה להאכיל.
הוא מסובב את הראש, מסרב וממשיך לרטון.
היא לא מתייאשת.
מנסה שוב.
הוא בשלו.
היא מוציאה סוג אחר של אוכל.
שוב מנסה להאכיל. הוא בשלו.
היא מנסה שוב.
הוא עדיין בשלו וממשיך לרטון.
היא מתייאשת ומחזירה לו את המוצץ.
שקט
רוגע
הוא מביט בעניין בנעשה סביב. שוב נינוח כשהיה לפני שהציעו לו לאכול כשלא באמת היה צורך בכך.
חשבתי על זה ועלתה לי הקבלה בין מה שראיתי לבין מה שקורה אצלנו בסאדברי.
אני חושב שאנחנו מנסים למצוא את האיזון בין להקשיב ולהתערב לבין רק להקשיב.
עם מי ומתי נכון להמתין עד שיגידו או ירמזו שהם מעוניינים ב… ?
עם מי ומתי נכון לא להמתין וכן להציע?
זאת משימה לא פשוטה ומאתגרת. לא תמיד נצליח לעשות את המהלך הנכון בזמן הנכון.
אבל אנחנו במאמץ רציף ומתמשך להיות קשובים לתלמידים שלנו ולעצמנו.
Comentarios