top of page

איך דברים נרקמים בסאדברי או מדיון באסיפה על חרות וגבולות ועד לביקור ביד ושם

עודכן: 29 ביוני


נראה לי שאפשר לבחור כנקודת התחלה את אותו דיון באסיפה בו התייחסנו לנושא של חופש וגבולות. דיון שהתעורר על רקע אמירה של חלק מהמשתתפים שהם היו מעוניינים לצמצם את החופש בבית הספר, אבל בהמשך לכך גם אמרו שלא בטוח שישתפו פעולה עם דברים שהם יחויבו לעשות. מעין מלכוד 22 כשמצד אחד מעוניינים להגביל חופש ומן הצד האחר אומרים שזה בעייתי.בהמשך לדיון הקרנתי את הסרט מטריקס 1.


במהלך הסרט ובסיומו דיברנו על חירות, שיעבוד והחיים בחברה בת זמננו. מסוג הדיונים במהלכם מתבוננים מהצד על החברה בה אנו חיים ועולות שאלות רפלקטיביות/פילוסופיות. מצפייה בסרט מטריקס נוצרה לה "קבוצת קולנוע" כשמידי שבוע אנו צופים בסרט אחר. באחת הפעמים צפינו בסרט "יומני החופש" (לכל מי שלא צפה, ממליץ בחום). זמן מה לאחר מכן דניאל דיבר איתי ואמר לי: "אני רוצה שנבקר ביד ושם".


עברנו יחד על התהליך המתבקש:


1. לעבור בין ילדי בית הספר ולראות שיש מי שמעוניינים להצטרף.

2. לקבל הצעת מחיר על הסעה בהתאם לכמות הילדים שמעוניינים לצאת ולברר מה עלות הסיור ביד ושם.

3. להגיש בקשת תקציב לאסיפה ולקבל אישור.

4. (בהנחה שהבקשה אושרה) לתאם עם יד ושם.

5. לתאם עם חברת הסעות.

6. להכין אישור יציאה.

7. לעבור בין כל מי שרצו לצאת ולחלק את האישור.

8. איסוף אישורים.


את ההצעה לאסיפה כתבנו יחד. זה לקח כמה שבועות עד שההצעה עלתה לדיון ואושרה. בפעם הראשונה שההצעה עלתה, דניאל לא הגיע לבית הספר. הדיון נדחה מאחר והיה חשוב לי שהוא יהיה נוכח בדיון ויסביר למה הוא מבקש את התקציב.


שבוע לאחר מכן הינו בחופשת חג שבועות ולכן רק שבוע לאחר מכן הדיון התקיים. דניאל דאג להביא לאסיפה את כל מי שהביע עניין בסיור להשתתף גם בדיון כדי להבטיח שהבקשה תאושר. וכך היה.

ואז קיימנו שיחה עם רכזת ההדרכה של יד ושם. בכל זאת, הם פחות מורגלים לכך שתגיע קבוצה של תלמידים בגילאים שונים והיה צורך לחשוב איך להבנות את הסיור. מרב, רכזת ההדרכה, שיתפה פעולה בצורה מעוררת הערכה, הייתה קשובה לדברים שדניאל העלה, שיתפה בנקודת המבט שלה ובסיכומו של דבר גיבשנו יחד את מבנה הסיור. 


השלב הבא היה שדניאל עבר בין כל התלמידים שאמרו שהם רוצים לצאת ובהמשך גם חילק אישור יציאה.עד כאן שיתפתי בתהליך הארוך שהיה על דניאל לעבור עד לשלב שהסיור התקיים. מוזמנים/ות לעבור שוב על כל התהליך ולחשוב מה נדרש ומה יכול אדם להפיק/ללמוד מתהליך מעין זה.ביום רביעי סוף סוף יצאנו ליד ושם. חזרנו וחשוב לי לשתף בחוויה שעברנו. נתחיל מזה שבמהלך הסיור עצמו, המדריכות  הוקסמו מהעניין שהתלמידים גילו, מהשאלות ששאלו ומהבגרות שהפגינו. לא אחת הן הביעו הערכה והתפעלות. (זה היה נעים לשמוע את המחמאות, וזה החזיר אותי למשפט ממסכת אבות ש"אין האדם למד אלא במקום שליבו חפץ").


ואז בעודנו מבקרים במוזיאון, כשנכנסנו לאחד "החדרים" עמד במקום אדם בשנות ה70 לחייו. בחדר היה ריהוט של בית אופייני בגרמניה באותה תקופה, חנוכייה בתוך קופסת זכוכית ותמונה של אותה חנוכייה על אדן חלון כשברקע דגל עם צלב קרס שהתנוסס ברחוב שכאילו נשקף מהחלון. תוך דקות ספורות התפתחה שיחה. התברר שהאדם הוא הנכד של בעל החנוכייה והחנוכייה בקופסת הזכוכית היא החנוכייה המקורית שהייתה בבית סבו בגרמניה. כך באופן לא מתוכנן זכינו לשמוע את עלילות החנוכייה, אילו קולות נשמעו ברקע כאשר אותה תמונה צולמה (קולות של נוער היטלראי ששר ברחוב שצריך לגרש את היהודים). כולנו הקשבנו מרותקים לסיפור – היינו כל כולנו עם אותו אדם ועם הסיפור כאילו שזה הדבר היחיד שקיים בעולם באותן דקות.


אני מוצא את עצמי חושב על דניאל ועל הלמידות שהיו לו (ולתלמידים אחרים). על כל התהליך שעבר מהרגע שהשמיע את המשפט "אני רוצה ללכת ליד ושם". דברים במישור האישי, דברים במישור הקבוצתי אל מול התלמידים האחרים בבית הספר וכמובן המשך החשיפה שלו (ושל תלמידים אחרים) לנושא השואה ממקום של סקרנות ועניין. אילו משמעויות והשלכות חבויות להן בתהליך שהביא למפגש של כמה מעגלים - אישי, בית ספרי, היסטורי – שנולד לו אי שם לפני מספר חודשים באותו דיון אסיפה על חופש וגבולות.


חנן.


מבקש להודות לתמר שהדריכה אותנו לאורך הסיור במקצועיות רבה והייתה קשובה מאוד לכל שאלה או הערה שהתלמידים העלו. ולנאווה שהעבירה בהצלחה רבה את הסדנה המעניינת בסוף הסיור.


#ככה_לומדים_בסאדברי


ילדים ומבוגרים בחדר ביד ושם
הפגישה המרגשת ביד ושם


27 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page